מאת:דנה מורן
האימונים ממשיכים ואפילו בקצב שמשביע את הדעת. לפחות את זו שלי. במצטבר השבועי, אני חולפת על פני הרבה יותר קילומטרים מאשר באימונים למרתון הקודם. העובדה הזו לכשעצמה מאוד מעודדת אותי. מה גם שאותם כאבים שליוו אותי לאורך כל הדרך ההיא לא נותנים את הטון בכזו עוצמה בימים האלו.
אבל אני לא יכולה להימנע מההשוואות בין פעם שעברה לזו שעכשיו.
נקודת מצב: 9 שבועות לפני הזינוק. בשנה שעברה הייתי בשבוע האחרון של תקופת ההמתנה. מיד כשהתחלתי להעמיס את המרחקים, אחרי ריצה אחת של 22 קילו, לא יכולתי להתעלם מהדקירות החזקות בקדמת השוק. ביקור קצר אצל אורטופד אישש את שחששתי מפניו. האבחנה הייתה שברי מאמץ והטיפול להפסיק לרוץ למשך ששה שבועות. התגובה הראשונה היתה מאוד פמיניסטית. נכנסתי לאוטו והתחלתי לבכות. מה פתאום להפסיק לרוץ כשאני מתאמנת למרתון?
משבר "ה-22" נחשב בעיני נקודת מפנה (יש עוד אחת, אבל זה יהיה לפרק אחר). בפעם השניה שחציתי את המרחק הזה… אי שם בין פארק רעננה לטיילת של כפר סבא… שוב היו דמעות. רק שהפעם משמחה. הנה עברתי מכשול ראשון ורציני! ח.ט. (חברת טובה, מפרק 3) הייתה שותפה למעמד הזה ועודדה אותי מתמיד. ואיך לא, בהתפתחות החיובית הזו שיתפתי גם את מ.י. ו…'למד'.
אל 'למד' פניתי כשהכריחו אותי לנוח ולעשות תרגילי חיזוק שרירים. החלטתי לפנות לאיש מקצוע. לא היה לי זמן לבזבז בלנסות להבין לבד מה יקדם אותי במובן הזה. כך הגעתי לאחד הפזיוטרפיסטים שמתמחה בעיקר בפגיעות רגליים. מכיוון שלמד מבלה את רב שעותיו המקצועיות בלתקן פגיעות של כדורגלנים הייתה לי תחושה (שהוכיחה את עצמה) שהגעתי לכתובת הנכונה. הוא בחן, בדק, שאל קצת על ההיסטוריה, ביקש לראות איך אני מכופפת את הברכיים וראה איך אני קורסת ישר לתוך החלל של הקשת ברגל… כי אני לא מצליחה לתמוך בה. בסוף הסברתי לו לאיזו משימת התאבדות אני הולכת ועד כמה תפקידו חשוב בהערכות הזו. קראתי לזה ל"מזער נזקים". עם חששות מקצועיות רבות, אלקטרודות נדבקו לי לרגלים ושידרו חשמל לשרירים במהלך המפגשים שלנו. הייתי מגיעה אחרי הריצות הארוכות כדי להעריך את המצב ולקבל ממנו את האור הירוק להמשיך. לפעמים הוא נתן אותו … ולא בלב הכי שלם.
כל זה היה שנה שעברה. גם את המפגש עם 'למד' סימנתי כסוג של מכשול. או ליתר דיוק חשש. מה יהיה אם הוא יבחן את המצב הנוכחי ויגיד לי שאני לא כשירה לעשות עוד סיבוב שכזה? לשמחתי התגובה היתה שונה.
'למד' ביצע שוב את האנמנזה וקבע שהפעם מצבי טוב יותר (יש!). הצלחתי לשמר קצת את עקרונות היציבה שהוא לימד אותי בעבר וגם על טווחי התנועה של הברכיים. כמובן שלא הכל מושלם, אבל נקודת ההתחלה הרבה יותר טובה. שלא תהיה אי הבנה: הטיפולים עם האלקטרודות והחשמל עדיין רלוונטים וכמוהם גם תרגילים שאני צריכה לעשות בלעדיו.
התחבושות שמורידות את העומס
הביקור השבוע היה משמעותי. הכנות לריצה שתחצה את "משבר ה 22" . למד שם לב לרמת ההתרגשות והחליט, שבנוסף לטיפול הרגיל, הגיע הזמן להוסיף את התפאורה המתבקשת: החבישות שמורידות את העומס מהברכיים.
מאותרת למדי נפגשתי עם החבורה – המו"ל, האריה הרו"ח (גם הוא מצטרף מדי פעם) כדי לגמוע 24 קילומטרים בבוקר יום שישי. לאט לאט, בדופק ליפוליזה, אני מודדת את ההתקדמות בעזרת השעון החדש. איזו התרגשות. יפו כבר מאחורינו ונשארו רק עוד 12. אני יודעת שהקושי מופיע בסוף אז לא התרגשתי שיחסית קל לי. והנה חצינו את הפארק ועברנו כבר 18. הגיע הזמן להסתובב לכיוון הבית… עוד קילומטר אחד מסביב לבלוק להשלמת הקילומטראז'… והמשימה הושלמה. חציתי את המכשול גם הפעם! לא הייתה מאושרת ממני.
