"כל אחד מנצח"

את הכתבה הבאה בחרתי לתרגם אחרי מספר שיחות שהיו לי עם מאמנים וספורטאים על השאלה על הסיבות לנהירה ההמונית למרחקים הארוכים, לעיתים קרובות של ספורטאים שזו תחילת דרכם בעולם הספורט. נהירה שתוצאותיה לא רק פריחה של תעשיית האימון, אלא בעיקר של מכוני רפואת הספורט, וכמובן פרישה תוך שנים בודדות של רבים מאותם ספורטאים לשעה
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp


את הכתבה הבאה בחרתי לתרגם אחרי מספר שיחות שהיו לי עם מאמנים וספורטאים על השאלה על הסיבות לנהירה ההמונית למרחקים הארוכים, לעיתים קרובות של ספורטאים שזו תחילת דרכם בעולם הספורט. נהירה שתוצאותיה לא רק פריחה של תעשיית האימון, אלא בעיקר של מכוני רפואת הספורט, וכמובן פרישה תוך שנים בודדות של רבים מאותם ספורטאים לשעה

מאת:ג'ו פריל, תרגום: תומר גמינדר


יצאתי לרכב היום עם חבר ותיק – ג'רי לינץ'. ג'רי הוא פסיכולוג ספורט שעבד עם ספורטאים ממגוון ענפי ספורט במשך כמה עשורים. הוא גם מחבר (The Total Runner; Working Out, Working Within; Running Within; Tao Mentoring; The Tao of Fitness; TaoSport;  ואחרים). והוא גם ספורטאי יוצא מן הכלל. בשנות ה-30 שלו הוא היה רץ מרתון עם תוצאה מהירה מ- 2:30 שעות ו- 10 ק"מ ב- 31 דקות. עכשיו בגיל 67 הוא עדיין רזה ובכושר מעולה בריצה ורכיבה.

בזמן הרכיבה שוחחנו על כיצד הריצה הייתה לפני 30 שנה. הסכמנו שבשנות ה-70 המאוחרות ותחילת שנות ה-80 הריצה בקבוצות הגיל הייתה בעיקרה ספורט הישגי. וזה לא בדיוק מה שקורה היום. רצים אז היו ממוקדים בלרוץ מהר ככל שיכלו, לא משנה מה היה המרחק. רצי מרתון לא נחשבו יותר ממישהו שהתמקד בריצות 5K או 10K. המרחק לא היה הנושא. הזמן חלף.

מתישהו בשנות ה-80 המאוחרות הגישה החלה להשתנות.
באותה תקופה גברה המודעת הציבורית לריצה. ובזמן שהספורט נעשה מקובל יותר אצל אנשים "נורמאליים" הם לא הבינו אותו במלואו. לדוגמה, אם היית במסיבה והערת הערה על היותך רץ, היה סביר שישאלו אותך אם אי פעם "ג'וגגת" את מרתון בוסטון.


"בשנות השמונים…היה סביר שישאלו אותך אם אי פעם "ג'וגגת" את מרתון בוסטון"
צילום:
Pingswept


זה היה בערך מה שלא-רצים ידעו על ריצה ("ג'וגינג") בימים ההם.
אם ענית שלא הייתה משתררת הפסקה לא נעימה בשיחה והתחושה שאיכשהו אתה לא רץ "אמיתי". לכן הרבה מאיצי 10K שהיו מרוצים לחלוטין החליטו שהם חייבים לרוץ מרתון, לעבור את רף הכניסה לבוסטון ולהיחשב רצים אמיתיים.

גישה זו הובילה לשינוי בספורט הריצה.
אירועים ארוכים יותר כמו מרתון קיבלו תדמית מאצ'ואיסטית. רצים אמיתיים רצו מרתון. אחרים שלא היו באמת רצים רצו במרוצי 5K ו-10K. במהרה הטרנד הפך להיות שכל מי שרץ היה חייב לסיים מרתון. המרתון השתנה בעקבות גישה זו. אחורה בראשית שנות ה-80 יכולת בגיל 40 לרוץ מרתון של 2:50, לסיים במקום ה-12 בקבוצת הגיל שלך ולא לעבור את הרף לבוסטון. היום זמן של 2:50 יזכה בקלות בקבוצת הגיל ומקום בין 10 הטובים ביותר בכללי במרתון בגודל דומה.

באופן כללי, הזמנים לרצים בקבוצות גיל הואטו, כך ניראה. הזמנים האיטיים יותר בקבוצות גיל גם משקפים שינוי גישה בקרב אלה שרצים מרתון. הספורט נעשה בעבור מרבית רצי קבוצות הגיל פעילות חברתית במקום אתגר לביצועים. זמני הסיום אינם הנושא יותר; הסיום הוא הכול. "כל אחד מנצח" חלחל לספורט.

אולי השינוי הוא טוב. מיקוד מטרת החיים בזמני מרוצים כנראה אינו בריא מדי. מצד שני, אני לא בטוח שללכת מרתון משיג משהו משמעותי גם כן. אני די אהבתי כאשר 5K מהיר נחשב לא פחות מסיום מרתון.

נראה שאותו שינוי מתרחש בטריאתלון. בעבר סיום מהיר של מקצה למרחק אולימפי נחשב להישג משמעותי. עכשיו הוא מחוויר בהשוואה לאיש ברזל. איש ברזל נעשה כזה כוח בספורט שאתה אינך נחשב טריאתלט "אמיתי" אלא אם עשית אחד, או, אפילו טוב יותר, סיימת בהוואי. כיום נדיר לפגוש טריאתלט שאינו חושב לפחות על עשיית איש ברזל בעתיד הלא כל כך רחוק.

אני גם ניתקל באנשים שלא ביצעו טריאתלון באיזהו מרחק ומהרהרים על השתתפות באיש ברזל כמרוץ הראשון שלהם. אין שום חשיבות לזמן שיידרש להם לסיים. הדגש הוא "להגיע לקו הסיום" כך שיוכלו לשמוע את מילות הקסם:
 "אתה איש ברזל" (“You are an Ironman” ) -מילות הסיום המיתולוגיות של הכרוז בתחרויות ה-Ironman כאשר כל מתחרה חוצה את קו הסיום ואז הם יכולים לקעקע את הקרסול, אני מנחש.


איש הברזל גרמניה רק הזכות להרשם עולה הרבה כסף
צילום: rupp.de


לרוב האנשים ה"נורמאליים" אין שמץ של מושג מה נידרש כדי לסיים איש ברזל.
הם רואים את הסיקור בטלוויזיה וזה נראה כה קל. כמובן, המקצוענים בכל תחום ספורט יגרמו לזה להראות קל. זה לא. רוב האנשים לא יוכלו לשבת מול הטלוויזיה שלהם במשך 17 שעות, שלא לדבר על לשחות, לרכב ולרוץ.

הרוב נידונים לכישלון כבר בהתחלה במרחק זה. היה להם עדיף אם היו מתחילים עם ספרינט, וחמש שנים מאוחר יותר מגיעים לאיש ברזל. אבל זה דורש יותר מדי זמן לאנשים היום, כך נראה.

המשיכה שלנו לאירועים למרחקים הארוכים מדאיגה אותי. אני לא חושב שטוב לעתיד של איזשהו ספורט סיבולת כאשר התמודדות איטית לאורך זמן רק כדי שהאדם יוכל לחצות את קו הסיום מקבלת יותר חשיבות מאשר לסיים מרחק קצר במהירות רבה. לאדם שמתחיל באיש ברזל תהיה קריירה קצרה מאוד בטריאתלון. ומה אז? תחרויות אתגר של שלושה ימים? ואחרי כמה כאלה מה הלאה?

אולי נעשיתי טרחן זקן הכמהה לימים הטובים בעבר
כאשר מרחק לא היה המפתח; המהירות הייתה. כמובן, תמיד יהיו אתלטים שירצו לחקור כמה מהר הם עוברים את המרחקים הקצרים. אבל נראה כי הם זן הולך ונעלם של ספורטאי סיבולת. דבר חיובי אחד שאני רואה בשינוי מגמה זה הוא שהוא מעודד עוד אנשים להשתתף. בסוף היום האמת ניתנת להיאמר שקל הרבה יותר לעבור מרחקים לאט מאשר להיות מהיר.

כתבה מתורגמת מה
בלוג של ג'ו פריל

ג'ו פריל
 מאמן ספורטאים סיבולת מאז 1980. הלקוחות שלו הם האליטה של הספורטאים
החובבים והמקצועיים מקרב רוכבי הכביש, רוכבי אופני הרים, הטריאתלטים
והדואתלטים. הם מגיעים מכל קצוות תבל וכוללים אלופים לאומיים אמריקאים
וזרים, מתחרים באליפויות העולם, וספורטאים אולימפיים.
הוא מחברם של עשרה ספרים על אימון לספורטאים סיבולת כולל הסדרה הפופולארית
והנמכרת ביותר בספר Training Bible. הוא בעל תואר שני במדעי האימון, הוא
מאמן מוסמך לרמת עילית לטריאתלון ורכיבה בארה"ב, והוא המייסד והיו"ר לשעבר
של נציבות האימון הלאומית בארה"ב.
ג'ו מקיים סמינרים ברחבי העולם על אימון ומרוצים לרוכבי אופניים, טריאתלטים ומאמנים, ומספק שירותי ייעוץ עבור חברות בתעשיית הכושר.

קישורים: מרתון, איש ברזל, טריאתלון, ריצה



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"זה קשה להתאמן למרתון, אבל אפילו יותר קשה לא להיות מסוגל להתאמן למרתון", ארון דגלאס טרימבל


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג