"ידעתי שמצב הים מחמיר ואת הניסיון הזה איבדתי בוודאות"

השחיין ירון דוידי, שהתמודד פעמיים עם מחלת הסרטן, יצא עם מטרה ברורה לצלוח את תעלת למאנש ולהגשים חלום שרבים יגדירו כמטורף לגמרי. עכשיו הוא התפנה לספר על הדרך, הצליחה והסוף הלא צפוי
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp

עכשיו בטיסה חזרה הביתה, אני נזכר בטיסה הלוך לאנגליה לפני 11 יום, בה שפר מזלי וצפיתי בשקיעה מעל מיצר דובר מגובה 38 אלף רגל מתא הטייס של ה-767 באדיבותם של טייסי אל על – זה נראה כלום מלמעלה. עכשיו חשוב לי לכתוב ולסכם את ניסיון הצליחה, לפני שזיכרון התחושות יתעמעם לגמרי כמו אחרי חלום. זמן טוב לעכל את עשרת הימים האחרונים שהיו כרכבת הרים, ולשים את הניסיון הזה מאחוריי, דקה לפני שהמבט יעבור קדימה.

השקיעה מעל לתעלת דובר באנגליה

זה נראה כלום מלמעלה. השקיעה מעל מפרץ דובר | צילום: באדיבות ירון דוידי

עוד כתבות בנושא
ירון דוידי הפסיק את ניסיון צליחת התעלה אחרי 10 שעות
שחיין בריטי מת בניסיון לצלוח את תעלת למאנש 
"כך צלחנו את תעלת למאנש בקור מקפיא וזרמים לא קלים" 

שני סוגי סרטן שונים

ההיסטוריה הבריאותית המאתגרת שלי שכללה בין השאר שני סוגי סרטן שונים (כולל אחד עם שיעורי שרידות של אחוזים בודדים) אמורה היתה להכניס אותי לפרופורציות, אבל למרות שבסך הכל מדובר בפרויקט ״ספורטיבי", הרי שסביבו המטוטלת נעה בין תקווה וייאוש.

זה התחיל בענייני בריאות. שבוע לפני הנסיעה חזרנו מטיול/מחנה אימונים מחופי מחוז דורסט בדרום אנגליה. בשלהי הנסיעה הגב החל לכאוב ועם החזרה הביתה המצב הלך והחמיר עד התקפים בהם לא יכולתי לעמוד על הרגליים, פשוטו כמשמעו. כדורים, מנוחה, וטיפולים מסוגים שונים אפשרו לי איכשהו להגיע לטיסה עם האחים היקרים שלי נירית, עפר ודני –  ששימשו בין השאר כסבלים ולא אפשרו לי לסחוב כלום. במהלך הימים הכאב איכשהו ירד והתמקד בירך (היכן שיש לי שתל מלאכותי), וסמוך למועד השחייה כמעט ונעלם.

כמה מלים טכניות על איך זה עובד מבחינה מנהלתית. העונה (בגדול בין אמצע יוני-תחילת אוקטובר) מחולקת לחלונות, כל חלון נמשך 6-8 ימים. חלון אחד הוא Neap tide וחלון הבא הוא Spring tide וחוזר חלילה. בדרך כלל נרשמים לחלונות ה-Neap היות ובחלונות Spring ההפרשים בין הגאות והשפל גדולים יותר (קשור לזווית בין השמש והירח ביחס לכדור הארץ), ולפיכך הזרמים חזקים יותר.

שחיינים שיוצאים ב-Spring הם עם על פי רוב "פליטים" מחלונות Neap שלא הספיקו לצאת, ולעתים גם שחיינים מהירים המסוגלים לשחות את התעלה בכ-12:30 שעות ומטה ואז מצבם עשוי אפילו להשתפר (בתנאי ים נוחים). לפני שנרשמים באיגוד השחייה (יש שני איגודים), חייבים להתקשר עם פיילוט (נווט/סקיפר מוסמך למשימת הליווי והניווט) לסגור אתו על תאריך החלון, והמיקום  בחלון.

במאי 2014 סגרתי עם הפיילוט מייק אורם מקום שני. עד אז כל הישראלים שהיו מעורבים בשחיית התעלה (איתן פרידמן בניסיון שלא צלח בתחילת שנות התשעים וניסיון מוצלח שלו ב-1993, שליחי TI בראשותו של גדי כץ ב-2010, וניסיונו ההרואי של ידידי אלעד בנימין במסגרת אנדורומן A2A לפני כשנתיים) – כולם היו עם מייק אורם.

הצוות הרפואי של ירון דוידי לפני ניסיון צליחת תעלת למאנש

הצוות הרפואי של ירון דוידי בוחן את הציוד | צילום: באדיבות ירון דוידי

ממתינים ליציאה

חשוב לומר שהמיקום עלול להיות קריטי, שכן היו מקרים שכל ימי החלון היו סוערים, לא כל שכן אפשרו לכל הרשומים לקבל את ההזדמנות לנסות לשחות. אם השחיין הוא בריטי זה לא נורא, הוא יכול להמשיך בשגרת חייו וברגע שהוא מקבל טלפון מהפיילוט תוך שעות הוא מתייצב ומנסה לשחות. החלון שלי התחיל ביום שישי ה-26 באוגוסט והסתיים ביום רביעי ה-31 באוגוסט יום רביעי (כאשר יום רביעי הוא על הגבול בין Neap tide  ו-Spring tide).

איתי אורנשטיין חברי לקבוצת "הספסל", שהשתתף בשליחים אשתקד והיה מיועד להיות שחיין התמיכה (כלומר לשחות איתי חלקים מהדרך), יועץ ועוד תפקידים, התייצב בוילה ב-24 באוגוסט. שגרת יומי היתה שחייה קצרה עם איתי בבוקר, לאחר מכן בראנץ׳ (שרמתו הפכה להיות ממלכתית ממש עם הצטרפותם של רותי ואלדד, זוג מופלא וחברי ילדות). ביתרת היום נחתי והאחרים יצאו לטיולים באזור. במקביל הייתי בקשר עם פיונה, שחיינית תעלה ומאמנת ששכרתי את שירותיה כמנהלת הצוות.

יום חמישי ערב החלון, אנחנו למדים שהפיילוט שלי מלווה שחיין בחצייה כפולה (הלוך ושוב). מדובר בשחיין פליט מחלון קודם. הוא התחיל ביום רביעי באחת עשרה בבוקר, ונמשה לסירה כקילומטר בלבד מחופי אנגליה אחרי כ-43 שעות שחייה (ישר לבית חולים שם הוא בילה מספר ימים) ביום שישי בסביבות שש בבוקר. הפיילוט שלי היה ככל הנראה מותש גם הוא, וכך היום הזה שהיה יום מצוין מבחינת תנאים הלך לאיבוד.

רק בשישי בערב הצלחתי לתפוס את הפיילוט שלא יכול היה לתת לי הערכה, בוודאי טרם יצא עם הראשון. שבת היה סוער למדי. הדבר לא הפריע לפיילוט בשם לאנס אורם (הבן של מייק) לצאת עם שחיין טריאתלט על בשם ניק תומס שחגג באותו יום את יום הולדתו ה-45 .ניק סיים בהצלחה שנתיים קודם לכן את אנדורומן A2A. בשעות הקטנות שבין שבת לראשון, השחיין איבד את הכרתו, הובהל לבית חולים בקאלה ושם נקבע מותו (מקרים כאלה הם סופר נדירים..אבל זה קרה).

ביום ראשון נמשכה הסערה ואולם התחזית לשני ושלישי נראתה מעולה. בראשון בערב שוחחתי עם הפיילוט שלי, ושאלתי אותו לגבי המשך החלון. הוא השיב משהו על תנאי מזג אוויר צפויים לא טובים בשני (קשקוש מוחלט), וגם הזכיר שיש איזה עניין שקשור לשחיין שנפטר.

יום שני היה כצפוי יום מצוין לשחייה, אולם עקב הנסיבות גם הוא נזרק לפח, רק ביום שלישי יצא הראשון בתור. ביום שלישי אחר הצהריים הגיעה פיונה, וזה לאחר שכל הבוקר עקבנו אחרי התחזיות למחר שכבר לא בשרו טובות .הגענו למסקנה שיום רביעי יהיה גבולי ביותר וסיכמנו שאבקש מהפיילוט לצאת בחמישי שנראה טוב למרות שביום הזה עצמת הזרמים תתגבר .בשיחה, הפיילוט הסכים שצפוי מז״א מאתגר אך לטענתו הוא לא יוכל לצאת איתי בחמישי כי החלון מסתיים מחר וביום חמישי יש לו שחיין אחר. לאחר התייעצות קצרה בינינו,החלטנו שאם זה המצב נצא ברביעי למרות התחזית. העדפתי לצאת ולקוות לטוב מאשר לחזור לארץ כלעומת שבאנו. ביום הזה רק שני פיילוטים יצאו (מתוך 12 פיילוטים בשני האיגודים), אורם האב איתי כשחיין סולו ואורם הבן עם זוג שליחים (שמראש היו במקום שלישי אחרי, אצל אורם האב).

הצוות המקצועי של ירון דוידי בניסיון הצליחה של הכנרת

הצוות המקצועי איתי אורנשטיין ופיונה הבריטית שכבר צלחה את התעלה | צילום: באדיבות ירון דוידי

יוצאים לדרך

ברביעי בבוקר הגיע היום. נפרדנו מנירית ורותי, צוות התמיכה העמיס מה שצריך על הסירה, ויצאנו לחוף סמפייר הו, מרחק הפלגה של כ-15 דקות . סמוך לחוף קפצתי בהתרגשות מהסירה ושחיתי לחוף. החוק אומר שהשחיין צריך לעמוד מחוץ למים, להניף ידיו מעלה, לשמוע צפירה ולהתחיל לשחות.

הצפירה נשמעה, והתחלתי בשחייה בערך בשעה 08:30. כל הספקות והחששות נעלמו כלא היו. הים לא פלטה לגמרי אבל בהחלט בסדר גמור.

בשחיית תעלה השחיין מאבד תחושת זמן ואוריינטציה. הרגשתי טוב מאוד ושחיתי נינוח בקצב אחיד של 49-52 תנועות לדקה. אחד היתרונות הגדולים בשחייה למרחקים ארוכים הוא האפשרות לתת למוח לנוח, להיכנס לחופש אמיתי, ולחשוב חשיבה אסוציאטיבית על כל דבר שבעולם. לאורך האימונים הרבים והארוכים שעשיתי אימנתי את עצמי לעניין, באופן שרק ספורטאים למרחקים ארוכים יכולים להבין. הצלחתי להיות ב zone המחשבתי הזה עם הרבה שמחה בלב (האפשרות הכמעט וודאית להחמרה בתנאים הוכחשה לחלוטין).

בלתי אפשרי לשחזר מה עבר לי בראש במהלך כל השחייה, אני חושב שאם היה אפשר איכשהו להקליט מה קרה אצלי בקופסה במשך השעות זה היה יכול להיות חומר טוב.

שעה ראשונה עברה. פיונה מורידה לי משקה פחמימות בזריזות, והצוות התומך מריע ומעודד ומספר לי כמה שאני מדהים (פיונה תדרכה אותם שלא בפני לעודד אותי על כל צעד ושעל. לא לשקר, אבל גם לא לספר את הצדדים הפחות אופטימיים שבאמת). ממשיך לשחות בתקווה גדולה, אין לי שום מושג לאן אנחנו נסחפים בזרם ושום מושג לגבי המיקום, הגישה הרווחת היא שזה לא עניינו של השחיין לדעת. תפקידו הוא רק להעביר יד אחרי יד במים… פועל פשוט.

עדיין מרגיש טוב. השבועיים של כמעט חוסר פעילות (תקופה לא נעימה, מוכרת לכל ספורטאי סבולת), עשו לי טוב. 45 דקות עוד האכלה ואחרי חצי שעה עוד אחת. בשלב הזה כשעתיים וחצי אחרי, הים מתחיל לעלות..בהתחלה בקטנה, אבל אני מרגיש חזק ומתחיל להיזכר בסרטי יוטיוב של שחיינים בתעלה שמתמודדים עם ים עולה, ובכל העצות שקיבלתי. במהלך ההכנות קראתי כמעט כל חומר אפשרי על הצליחה והייתי בקשר עם אינספור פעילים בתחום.

ירון דוידי שוחה בתעלת למאנש

באיזשהו שלב הוא התרחק מהיכטה. ירון דוידי | צילום: באדיבות ירון דוידי

הסירה בורחת והים עולה

בינתיים אני מבחין גם במדוזות מסוג המצפן והאריה הפורטוגזי, אני משתדל להתעלם אבל חוטף בקטנה ביד. האמת, לא נורא. הים ממשיך לעלות, אני חושש לשחות קרוב מידי לסירה ומתרחק ממנה עד כדי 15-20 מטר (לעומת 2-5 מטר שצריך להיות). הסירה לא מסוגלת להפליג בקצב שלי, ומשטר התנועה שלה הוא נסיעה קדימה (ואז אני מרגיש ממש מבואס שהסירה בורחת) , ולאחר מכן עמידה במקום עד כדי כך שאני עוקף אותה (ואז אני מרגיש ממש טוב עם עצמי).הים ממשיך לעלות והספקות גוברים.

עם השנים פיתחתי יכולת טובה להתנתק מעצמי רגשית במצבי סטרס, ולהתייחס לדברים באופן מושכל וכאילו מבחוץ, אבל עדיין לא קל..אחרי 7 שעות (כמדומני) איתי נכנס ושוחה לצידי, אני בקושי רואה אותו, אבל הידיעה שהוא לידי תורמת למורל. התנאים ממשיכים להתדרדר, אבל צוות התמיכה (שבקושי תומך את עצמו בסירה המטלטלת …סיוט בפני עצמו) ממשיך במשחק האופטימי ללא פשרות.

הרוח והגלים ממשיכים להתעצם ואני רק רואה גלים מסביב ואת הסירה מתנדנדת ומטלטלת. באיזשהו שלב איכשהו מביט אחורה ורואה יחסית מאחור אניית משא מפליגה דרומה, אני מבין שאנחנו כבר באזור ההפרדה בין צרפת ואנגליה, ומדווח לצוות, מה שמאפשר להם להבין שהראש עדיין עובד. צוות התמיכה מצופף את עבודת הניטור. אנחנו ממשיכים במדיניות האכלה כל חצי שעה ואולם המרחק הגדול מהסירה והתנאים הופכים כל האכלה לפרוייקט ממושך של כ-5 דקות (במקום חצי דקה). באחת ההאכלות אני מצליח תוך כדי לבלוע כמות די גדולה של מים (נוסף על הכמויות הקטנות בשוטף) ומשתעל כמו משוגע לעיניהם המודאגות של התומכים.

את הניסיון הזה איבדתי

כ-9 שעות לתוך השחייה אני מבין שהסיכוי שלי להשלים את השחייה בצרפת הוא אפסי. האמת היא שעם כל ההכנות המנטליות שהעברתי את עצמי, לא התכוננתי למצב שלא אשלים את המשימה. ואולי זה הזמן להתכונן לאפשרות הזו, וזה בעצם מה שהראש שלי עושה בעיקר בחצי שעה הבאה, מבכה את כל השנתיים וחצי של ההכנות, ומנסה להתנחם בכך שהדרך היתה מאוד חווייתית. מתחיל כבר עכשיו לחשוב על הניסיון הבא, על התשוקה להצליח מצד אחד, ועל ההשלכות (בעיקר הלוגיסטיות) של ניסיון נוסף. אחרי תשע וחצי שעות מגיע מבצע האכלה נוסף. סיפון הסירה מטלטל ומגיע לפני המים ומיד נראה לי כסיפון ספינה ענקית בהשלמת מחזור הטלטול. מודיע לצוות שאני שוקל לפרוש וצוות התמיכה בשלו (אתה מדהים, אתה שוחה נהדר) ומסכמים שאשחה עוד חצי שעה ואז נראה. הים במצב הזה גורם בין השאר לתנועות לא חלקות בשחייה וכאבים במקומות שלא הורגלתי אליהם מגיעים. אני מרגיש שבלעתי יותר מדי מים ומעט חושש שמא אחטוף בצקת ריאות. יודע שמצב הים הולך ומחמיר ואת הניסיון הזה אבדתי בוודאות.

בהאכלה הבאה, 10 שעות לתוך השחייה, מבקש לשאול את הפיילוט היכן אנחנו ומבין שרק בחצי הדרך. אם בשלב הזה הייתי מקבל מידע שיש עוד נניח שעתיים-שלוש הייתי סוחב, אבל במצב הזה ההחלטה היתה אמנם כואבת אבל בהחלט קלה.

צוות התמיכה עוזר לי לעלות לסירה. פיונה עוזרת לי להחליף לבגדים יבשים, ומעודדת אותי על השחייה בתנאים הקשים (כולל חיבוק ונשיקה). מרגיש רע פיזית. מציעים לי שוקו חם, אבל אני מבקש כדור נגד בחילה. בהפלגה חזרה הים ממשיך לעלות ואני מקיא את נשמתי לתוך הדלי. מקיא מה שיש לי ובעיקר מה שאין לי. בינתיים אני מדווח שרק אנחנו ואורם הבן, עם זוג השליחים יצאנו היום. השליחים מפסיקים חצי שעה אחרינו ועקב הים הגבוה סירתם נכנסת לעגון בקאלה שבצרפת ורק בשעות הקטנות של הלילה לקראת יום חמישי הם חוזרים לדובר.

מגיעים לדובר אחרי כשעתיים של הפלגת סיוט. אני מאוד טעון על הפיילוט שדחק אותי ליום האחרון של החלון ביום כל כך רע (אבל אני זה שבחר בחלופה הזו מתוך שתי החלופות. שאחת מהן היתה לא לצאת כלל), אולם נפרד ממנו בנימוס ובלחיצת יד. שני אנשי הצוות הנוספים של הסירה ניגשים אלי ברציף בצד, מעודדים אותי על שחייה נהדרת (כדבריהם) ונותנים לי חיזוק שבתנאים יותר נורמליים הייתי יכול לעשות זאת, גם הם כמו פיונה מעודדים ואפילו מפצירים בי לסיים את העסק הלא גמור הזה בעתיד, ואנחנו נפרדים מהם בחום.

השבוע האחרון בעל פוטנציאל הנפיצות עבר בשלום תודות לשישה אנשים מופלאים ויקרים לי מאוד. קודם כל נירית, שלמרבה המזל הצלחתי להוריד אותה מהרעיון  ללוות אותי בסירה, על התמיכה והליווי לאורך כל הדרך כולל ההבנה שכל הנסיעות שלנו היו מחנות אימונים במסווה של חופשות רומנטיות. לאחים הנהדרים שלי עפר ודני, שהיו שם בשבילי באופן מוחלט (ולא בפעם הראשונה בעשור האחרון). לאיתי חברי היקר מהספסל על התמיכה, ההרגעה ושיקול הדעת, לזוג המופלא אלדד ורותי שמרגע שהגיעו לוילה תפסו פיקוד על ענייני הלוגיסטיקה ותמכו ללא הפסקה, וזאת בנוסף לתפקידו של אלדד ביחד עם עפר כצוות רפואי (דבר שנסך בי בטחון רב לאור האירועים האחרונים בתעלה).

תם ולא נשלם.

לעמוד ההתרמה של ירון דוידי למרכז ח"צ וקשר 



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתיבת תגובה

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"זה קשה להתאמן למרתון, אבל אפילו יותר קשה לא להיות מסוגל להתאמן למרתון", ארון דגלאס טרימבל


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג