כמה ימים לאחר אותה ריצה פרועה, שעליה התוודיתי ברשימה הקודמת ("מסיבת הרווקות הפרטית שלי"), פגשתי את רן שילון, פגישת היכרות לקראת מינויו הרשמי כמאמן הסוררת
מאת:יעל שמש
מכאן ואילך עברתי להתאמן אתו, תחת עיני הנץ שבהן ניחן. הוא עומד דרוך לגמרי באצטדיון, עוקב אחר כל הרצים, ומעיר את הערותיו על הסגנון, הקצב או שאר הערות "משמחות", כפי שהעיר לי לפני כחודש וחצי: "את גוררת רגל", או "את צולעת". אבל הוא יודע גם להחמיא: "זה נראה יופי", או "ברור לך שהמהירות שלך השתפרה פלאים, נכון?", שיבח אותי לאחרונה, והרנין את לבי. כבר באימון הראשון הובהר לי שטכניקת הריצה שלי שגויה: אני נוחתת על העקבים, במקום לרוץ עם הטיית הגב לפנים, ולנחות על כריות כף הרגל. מזל שכל הוותק שלי בריצה הסתכם באותה עת בכמה חודשים בודדים, כך שסגנון הריצה ואני עדיין לא היינו במערכת יחסיים מחייבת של חתונה קתולית. גם כך הניסיון לסגל לעצמי סגנון ריצה שונה לא היה פשוט, ועבר חודש עד שרשמתי לי הערה ביומן הריצה שהחלתי לנהל: " 7.11.11 – ציון דרך: היום לראשונה החלתי לחוש נוח בסגנון הריצה החדש". למדתי גם על דרך החיקוי, באמצעות התבוננות ברצים אחרים, והדבר הוכיח עצמו, כי כאשר עשיתי זאת קיבלתי מחמאה מרן, שכעת הריצה יותר חופשית וזורמת.
תיארתי לעצמי שרן, כמאמן, יקצץ את כנפיי מבחינת אורך הריצות, אך לא ידעתי עד כמה: במקום להעלות את נפח הריצות, כפי שציפיתי, מצאתי עצמי מבצעת הרבה מאוד תרגילי חיזוק, ומתחילה להקדיש יותר מדי מחשבה, לטעמי, למה שאני מכניסה לפה: לראשונה בחיי סופרת קלוריות (לוודא שאני צורכת מהן די. רן דרש שאעלה במשקל בכך שאוסיף מסת שריר), ומחשבת צריכת פחמימות, ובעיקר חלבונים, שתי קבוצות מזון שלא הקדשתי להן מחשבה רבה לפני כן. כדי לעבור את המכשלה הזו בשלום החלטתי להיעזר בתזונאית, ובחרתי באורית שמש המקסימה (אין קרבת משפחה), גם משום שהיא תזונאית ספורט ובעצמה מרתוניסטית, וגם משום שהיא מבינה בתזונה טבעונית, ובעצמה נעה על הציר שבין צמחונות לטבעונות (את המרתון הראשון שלה רצה כטבעונית). רק אחר כך גיליתי שיש עליה שבחים רבים ברשת, ואני שמחה לצרף את קולי למשבחים.
כאמור, ציפיותיי לריצות ארוכות לא התקיימו. הריצות הארוכות ביותר שלי היו בנות שעתיים וחצי, ובאותו יום, כעבור כמה שעות – תרגילי חיזוק רבים ועוד ריצה של חצי שעה. משום שרן נהג בי, לתחושתי, בזהירות רבה, מחשש לפציעה, התפלאתי מאוד מהמהלך שיסופר עליו בסעיף הבא.
העתיד כבר כאן – חצי מרתון ירושלים – 16.3.12
ב-26 בפברואר כתבתי לרן: "בעתיד, לאחר שאשתפר בעליות ואתגבר על הפחד שלי מהן, ארצה להשתתף בחצי מרתון ירושלים, ובעתיד הרחוק יותר במרתון ירושלים". העתיד שאליו התכוונתי היה עתיד מעורפל, לא מוגדר, אבל חשבתי על לפחות שנה או שנתיים. אולם רן כנראה ניחן במכונה לכיווץ הזמן, אף שעדיין לא חשדתי בכך כאשר השיב לי כעבור כמה שעות: "הסדר הנכון הוא – התגברי על הפחד ומשם יבוא השיפור של העליות. זכרי – the hills are your friends".
הבטחתי לו שאנסה להפנים שיש לי חברות חדשות. תוך שנה, שנתיים, חשבתי לעצמי, אולי גם אצליח להאמין בכך. בתחילת מרץ פתחתי בהתרגשות את תכנית האימונים החודשית, ועיניי סקרו אותה במהירות ובלהיטות: אכזבה ודאגה מכך שעדיין אין לי ריצות ארוכות משעתיים וחצי, ומתברר שכבר לא תהיינה כאלה. חיוך רחב למראה מה שרשם רן ב-30 במרץ: "מרתון תל אביב – איזו התרגשות לקראת המרתון הראשון שלך מיני רבים :)". הזדרזתי וכתבתי "אמן!" במקום המיועד להערותיי.
טוב, נדמה לי שכבר כיסיתי את הדברים החשובים בתכנית, אבל… רגע… מה זה? באמצע החודש, ב-16.3 רשום לי… "חצי מרתון ירושלים". האם זו טעות? האם רן התבלבל ורשם לי תכנית של מאומן אחר שלו? התברר שלא. רן באמת סבור שהעתיד כבר כאן.
התקשרתי לחברתי כרמית, המתאמנת בקבוצת הריצה שלי, בניסיון לדלות ממנה אמפתיה, וסיפרתי לה על מה שעולל לי רן. "מה קרה לך?", נשפה כרמית בבוז, "את עושה את זה בהליכה!". "מזה בדיוק אני חוששת", השבתי לה בלבי בקול קטן, במה שנקרא "חוכמת חדר המדרגות", "לעשות זאת בהליכה". בניסיון לגייס "דעה שנייה" וקצת יותר הבנה למצבי הקשה התקשרתי לחברה נוספת, אף היא מקבוצת הריצה שלי, שדווקא הוכיחה הבנה והזדעקה: "מה קרה לו? הוא השתגע? חצי מרתון ירושלים הוא מאוד קשה!". שמחתי על כך שהיא מבינה ללבי, אך גם נבהלתי מהאישור שנתנה לחששותיי. אולי כדי להרגיע אותי היא מיהרה להוסיף: "אבל אפשר לסמוך עליו. הוא יודע מה שהוא עושה". ואילו רן פסק את פסוקו: "את תראי שחצי מרתון ירושלים ירגיש כמו משחק ילדים".
היום הגדול – גשם בחוץ
בשבוע שבו חל מרתון ירושלים עקבתי באובססיביות אחר תחזיות מזג האוויר. אבוי, כל התחזיות בדעה אחת: גשום! קר! בבוקר היום הגדול התעוררתי ב-4:00. גשם בחוץ, ואני לא נשארת אתו (עם אישי הטוב, שאמר לי בטוב לב מנומנם: "ממש מעודד לצאת כעת מהבית, נכון?", והתהפך לצד השני).
הבנתי שאני זקוקה לחיזוק מנטאלי. פניתי לספר הספרים (בכל זאת – מרתון ירושלים) וגייסתי לעזרתי את רצפה בת-איה, שעליה מסופר בשמ"ב כא, ושערב קודם הרציתי עליה באוניברסיטת בר-אילן. ולמי שלא מכיר את הסיפור הנורא על רצפה, הנה תמציתו: רצפה שמרה על גופות שבעה חללים מבית שאול, וביניהם שני בניה, לאחר שהגבעונים הוקיעו אותם ונאסר להביאם לקבורה. היא עמדה על משמרתה כחצי שנה, ביום ובלילה, ולא נתנה לעוף השמים ולחיית השדה לפגוע בגופות. אז אם רצפה יכלה למלא משימה כל-כך קשה (חִשבו על קרבתה הממושכת לגופות המצחינות הנרקבות מול עיניה), בתנאים של חום וקור, משך תקופה כה ארוכה, אני בוודאי יכולה לרוץ בגשם לזמן כה קצר ומוגבל, והרי אני אוהבת לרוץ!
בנוסף לספר הספרים שאבתי עידוד גם ממקור קצת פחות עתיק – אתר שוונג. קראתי פעם נוספת את המאמר של רן אלתרמן "גשם, שלג, רוח סערה…", הפותח במשפט המכונן הבא: "לפני 13 שנה התאמנתי עם חבר שהיה בוגר השייטת. הוא לימד אותי משפט שמלווה אותי תמיד כשאני מתאמן במזג אויר שכזה: 'גשם, שלג, רוח, סערה – מאום לא יפחידני!'". אז תודה לרן אלתרמן! בלא שידע, הוא חיזק את נפשי.
התזונאית שלי, אורית שהשתתפה אף היא בחצי המרתון עם בן זוגה, נתן, אספה אותי ברכבה (ודאגה לברר אם הבאתי אתי אוכל, ואם נהגתי בהתאם להנחיות התזונתיות שלה יום קודם למרוץ), ונתן מסר לי את ערכת המשתתף שלי שאסף בשבילי מחנות ורטהיימר בהרצליה (וזו הזדמנות להודות לשניהם, וכן לורטהיימר, על השירות הזה לקהל הרצים שהתקשה להגיע לירושלים). אכן, תזונאית שהיא יותר מתזונאית.
היה קר בירושלים, וכן, גם ירד עלינו גשם וברד בזמן הריצה, אבל זה כמעט שלא הפריע לי. נשאבתי לאווירת ה"פאן". רצתי בחיוך ובהנאה, מחליקה ידיים עם ילדים ומודה למעודדים הנפלאים שבצד הדרך. חשתי התרוממות רוח. כמה כיף לרוץ! ו… רן צדק. הריצה לא הייתה לי קשה. עוד ריצה ארוכה, רק עם הרבה אווירה של כיף, ובסיום אפילו מקבלים מדלייה.
אני עדיין בתחושה של "היי" מחצי המרתון הראשון בחיי! נראה לי שקוראים לכך אושר.
יעל שמש – מרצה לתנ"ך, פעילה למען בעלי-חיים וטבעונית למרחקים ארוכים.
