מאת:גיל קורץ וגבי ברבי
מרתון אמסטרדם אוקטובר 2003
אז, איך הכל התחיל עבורי (גיל)?
יתוש המרתון החל לזמזם בתחילת ינואר השנה. קראתי אז את ספרו של Bob Glover-The Competitive Runner's Handbook . חלק גדול מהספר עוסק במרתון: אימונים, תזונה, הכנה מנטלית ועוד. כמיטב המסורת האמריקאית, על כל מסר חוזרים 20 פעמים, בתקווה שהוא ייקלט. וראה איזה פלא- המסר נקלט. המחשבות החלו להתגבש בסוף מרץ, כאשר העובדה שלילה פרנקל
החליטה לרוץ
במרתון לונדון באפריל
, חיזקה את ההחלטה אצלי. בשלב זה שותף בתהליך חברי ועמיתי לקבוצת הטריאתלון, גבי ברבי שהביע התלהבות ונרתם להעמקת השריטה.
ברבי בכחול מתמונה מימין וקורץ בשמאלית – בחולצה אדומה – מרוץ האביב 2003
ביני לביני קבעתי לי שני מבחנים עיקריים שיהוו איתות עבורי אם להתחיל במשימה. המבחן הראשון היה לסיים את מרוץ האביב ברמת השרון למרחק של 10 ק"מ בפחות מ 50 דקות. לרובכם זה בודאי לא זמן מרשים במיוחד, אך בשבילי זו הייתה קפיצת מדרגה. ניסיתי לעשות זאת במרוץ כפר סבא ולא הצלחתי. המבחן השני היה לסיים את טריאתלון הכינרת במקצה האולימפי בשלוש שעות ובהרגשה נוחה. מרוץ האביב נערך באמצע אפריל וסיימתי אותו ב 48ד' ו 30 ש'. גם את טריאתלון כינרת סיימתי כמצופה בשלוש שעות (וקצת) אך עם הרגשה ברורה שיכולתי לתת יותר.
אם כך, נפל הפור. סיפרתי לאבי ברכה, שהיה אז מאמני המסור על החלטתי לנסות ולהתמודד במרתון . את הקשר עם אבי התחלתי ארבע שנים קודם לכן כאשר לא ידעתי לשחות, אופניים לא היו לי אף פעם ולרוץ יותר מ500 מטרים לא יכולתי (אני לא מגזים-זה היה המצב). בנוסף היו עלי אז 17 ק"ג נוספים. אבי ברכה החדיר בי אהבה לטריאתלון ודפוסי אימון נכונים. בתקופה זו הגעתי להישגים שמבחינתי, בתחילת הדרך, היו דמיוניים. אבי ליווה אותי בכל תהליך השינוי העמוק שחל בי והוא אחראי על כך במידה רבה-ועל כך הרבה תודה.
הכנות ואימונים
למשימה החדשה רתמנו, גבי ברבי ואנוכי, את מאמן הטריאתלון, זאב לביא או בקיצור ווילי. אנושיות, אכפתיות, סבלנות ורוח טובה —בכל אלה ניחן ווילי בכמויות מסחריות! עבדנו בצמוד לתוכנית האימון שלו בנוסף לפגישות משוב פורמליות והרבה לא פורמליות. פשוט מאמן ענק!!!
בכתבות של אנשים (בין היתר גם פורסמו כאן בשוונג) שהתגלגלו לספורט הדורש סיבולת רבה, הודגש הנושא המנטלי. אין לי כל חידוש- זה הכל בראש!
אנקדוטה קטנה להוכחת הקביעה: לפני כשנתיים רצתי עם דודו זינגר מספר קילומטרים. דודו היה אז באימונים לקראת מרתון הכינרת ורץ ריצת שחרור. קצב השחרור שלו היה בשבילי קצב תחרות. בריצה שוחחנו על האימונים שלו. אמרתי לו שאיני רואה את עצמי אי פעם מסוגל לרוץ רצוף 20 ק"מ. תשובתו (הלא מקורית:) הייתה: זה בראש שלך!
תחליט שאתה רוצה, תתאמן ותשיג.
נדמה לי שגיל מבוגר נותן יתרון מנטלי המתבטא במשמעת עצמית ורמת מחויבות אישית שהן תכונות חשובות אולי אף יותר מיכולת אתלטית.
כמו זוג יונים
בתחילת מאי התחלנו את האימונים עם נפח ריצה שבועי של כ 25 ק"מ ואף פחות. חודשיים אחר כך מצאנו את עצמנו רצים בכל יום שבת מרחקים של חצי מרתון ויותר. עד כדי כך גבה לבי שאמרתי לגבי יום אחד שבשביל פחות מ 15 ק"מ אני כבר לא יוצא מהבית.
שני טיפים קטנים: לטעמנו מרתון בסתיו עדיף. רוב אימוני הריצה בוצעו בשעות האור. כאשר נכנסנו לריצות לילה נוכחנו לדעת כי הן קשות הרבה יותר. אבל זה מאוד אישי.
הטיפ השני, מצאו לכם בן (או בת) זוג ברמה שלכם ונסו לרוץ יחד לפחות את הריצה הארוכה. מחויבות לפרטנר שלכם תעזור בשמירה על תכנית האימונים שאינה קלה כלל וכלל. לי היה פרטנר מצוין בדמותו של ברבי הצעיר שמבחינת המחויבות למטרה היה ממוקד לא פחות ממני.
השינויים הפיזיים ניכרו אף הם לעין. נפח השרירים ברגליים גדל, ירידה מסוימת נוספת במשקל, אך בעיקר הועמקה ה"שריטה". כך למשל בכל יום שישי מתחיל טקס הריצה הארוכה. הכנת הביגוד, מד הדופק, מזון, הטמנת מים לאורך המסלול, ארוחת פסטה, הגברת שתייה ועוד. שלא יהיו אי הבנות, לא הכל חיובי בתקופת האימונים. יחסים עם חברים, שאינם שקועים בתהליך, נפגעים, פה ושם אימון לא מוצלח פוגע במצב הרוח, פה ושם פציעות קלות. עם זאת, בשום רגע בתהליך לא חשבנו להפסיקו. המטרה סומנה ולא נתנו לקשיים זמניים להפריע להשגתה. עם כל הרצון וכל היכולת ללא תמיכת נשותינו גילה ונירית לא היינו יכולים לעשות רבע מהדרך. בעצם… ללא הנשים המופלאות שלנו לא היינו מגיעים לשום הישג. מתים עליכן!!
מתקרבים לתחרות
השבועיים האחרונים לפני התחרות עמדו תחת השפעה של שני תהליכים שהגבירו אצלנו את רמת המתח. הראשון והוא טבעי, ככל שמועד המרתון מתקרב ונהיה מוחשי יותר גדל המתח. כרטיסי הטיסה כבר בידינו, חומר כתוב ממנהלת התחרות מתעכב אך מגיע, מתחילים לבדוק את מזג האויר, מתלבטים עם ווילי אם לנסות רק לסיים המרתון או לנסות גם ל"תת בראש" (באופן יחסי).
התהליך השני קצת פחות מובן מאליו, אך ודאי מוכר למי שעוסק בספורט באופן אינטנסיבי. שלב החידוד (taper), כרוך בהורדה משמעותית של נפח הריצה. הגוף מצידו הרגיל לנפח פעילות גבוה הרבה יותר נכנס ללחץ וזה משפיע. אני (גיל) למשל הרגשתי שאיני מוצא את עצמי. מובן שלפרק החידוד באימון יש חשיבות עצומה בהגעה למוכנות מקסימלית וביצירת אוירה של רעב לריצה.
הגענו לאמסטרדם – מה עושים
נחתנו באמסטרדם ביום ו'. מספר שעות לאחר הנחיתה נסענו לאצטדיון האולימפי לאסוף את השקיות. מרכז ההרשמה היה באולם ספורט סמוך לאצטדיון . נברנו בתכולת השקית, מדדנו את חולצת השי (שעלתה ממון רב) והסתבר לנו ששובצנו בקבוצת הזינוק האחרונה. לא השתהינו שם יתר על המידה וחזרנו למלון לנוח ולאכול. יום השבת הוקדש לטיול קצר למנוחה ואכילה. אחרי הצהריים התחלנו להכין את הבגדים לריצה וההתרגשות עלתה. חדרי השירותים החלו לסבול מעומס יתר.
כיוונו את השעון המעורר ל-7 בבוקר, אבל כבר קודם לכן ההתרגשות העירה אותנו. ארוחת בוקר קצרה של לחם, דבש ו-bcaa ואנחנו בדרך לאצטדיון. במרתון עצמו השתתפו כמה אלפים.
המרתון
מהלך המרוץ היה ללא אירועים מיוחדים—ואנחנו רואים בכך הישג גדול. הקצב היה מעט נמוך מהקצב האופטימי אך גבוה מהפסימי. לכל אורך הריצה זורמת לה מידי פעם המחשבה: זהו זה! אנחנו באמת כאן! אנחנו חלק מקבוצה לא גדולה שיכולה לחשוב על מבצע כזה!
ומה עם הקיר? הוא הגיע גם הגיע. בערך אחרי 31 ק"מ ירדה מהירות הריצה ועימה גם הדופק והחלו כאבים ברגליים. נסיונות להאצת הקצב לא צלחו. אני התחלתי לחשב את קצב הריצה לאחור. 10 ק"מ? זה לא הרבה, רצתי את זה הרבה פעמים. 5 ק"מ? זה כלום, כמו מהבית עד הכיכר וחזרה. כ-2 ק"מ לסיום מתגלה שוב האצטדיון האולימפי במלוא הדרו. ואז אתה יודע כבר ששום כוח בעולם לא ייקח את זה ממך. הכתפיים מתיישרות, הראש שוב מורם, הקצב עולה ואתה שועט על המסלול לדקות האחרונות. חוצים את קו הסיום – וזהו, זה נגמר. מדליה, שתייה, שקית ניילון לשמור על חום הגוף, חיבוק ארוך לאישה שמלווה בבכי משחרר ומתחילים את תהליך ההתאוששות.
לא מהר – אבל בפנים – קורץ
תודה אחרונה- ברצוננו להביע למועדון הספורט ברמת השרון, ששימש נקודת זינוק או סיום לרבים מהאימונים, אך בעיקר סיפק סביבה תומכת, מתעניינת ומפרגנת.
מה הלאה? קודם התאוששות. אחר כך לחזור אט אט לטריאתלון. האמת היא שהחלום הבא הוא חצי איש ברזל בקיסריה בשנה הבאה.
להתראות!
עוד סיפורי מרתון אישיים
אסף בר דוד – במרתון הראשון שלו (אמסטרדם)
איך נפלו גיבורים – טלי ויסמן במרתון ברלין
לילה פרנקל במרתון לונדון
ספורט ואיכות סביבה במרתון ברלין – דני מורגנשטרן
