על הקשר בין ריצה טבעית, ריצה יחפה ונעליים מינימליסטיות, והאם הטאראהומארה ירוצו מהר יותר כאשר ישתו חלב? כתבה מתורגמת מפרי עטו של דן אמפילד

מאת:דן אמפילד, תרגום: תומר גמינדר

בשבוע שעבר קיבלתי מאמר מעורך מדור הנעליים המלומד והמוכשר ג'רואן ואן גילן. הוא כתב "New Balance חברה ל- Good Form Running ותרגמה זאת לאוסף נעליים מינימאליסטיות יותר."

מייד התקשרתי ל-Good Form Running וביליתי שעה בטלפון עם המייסד שלה, שהוא גם המייסד והבעלים של חנות הריצה הענקית והפופולארית Playmakers במישיגן, קורט מונסון.

מה שקראתי על Good Form Running הוא בהחלט הגיוני, אם יותר לי לעצב מחדש למונחים שלי, אומר: רוץ גאה; המנע מצעד גדול מדי (overstride); תנחת במרכז כף הרגל; שמור על קצב צעדים נכון (180 צעדים לדקה).

ועדיין, לא הצלחתי להבין כיצד זה מיתרגם לאימוץ של נעליים "מינימליסטיות". הייתי בטוח שג'רואן חשף הבנה לגבי ציוד שחוסכת את הצורך ללמוד כיצד לרוץ נכון.

אבל, לתדהמתי, ג'רואן צדק. קורט אישר שהחוכמה והעצה של Good Form Running, כאשר עוקבים אחריהן, מובילות לבחירה של נעליים יותר "טבעיות" או "יחפות" או "מינימאליסטיות".

אז התקשרתי לעוד כמה חבר'ה שמנהלים חנויות ריצה מובילות מגמה אחרות. הדעה שלהם בכללה היא שחברות חזקות ואיתנות בדרכן כמו ברוקס ואסיקס איטיות בהסתגלות לתנועה של ריצה טבעית או יחפה (כפי שמשתקף במוצרים שלהן) בזמן שניו-בלנס וכמה אחרות נראות זריזות יותר בתגובה שלהן למגמה זו בייצור ובטכנולוגיה של פריטי הנעלה.
 
זה מכשיר את השטח לדיון שהייתי רוצה שיהיה – ויהיה, גם המאמרים שאנו כותבים וגם בפורום הקוראים, במחצית הראשונה של שנה זו.

בעוד שקורט מונסון ואני מסכימים כמעט לחלוטין על הרכיבים של צורת ריצה טובה, אני לא משוכנע בחיוניות הציוד של קורט, אשר עליה נראה שניו-בלנס מסכימה, שנובעת מצורת ריצה טובה. (ניו-בלנס טרם חזרה אלי במענה לטלפונים שלי במהלך השבוע האחרון בבקשה למענה מיד ראשונה לשאלות שלי).

אם אשתמש בחשבונאות של בסיס מזומנים או בסיס צבירה, זה לא יגרום לי להמיר את דתי לבפטיסט יותר מאשר למאמין בזרסוסטרה. עבורי הקישור בין טכניקת ריצה טובה לנעל טבעית/מינימאליסטית תלוש כמעט עד כדי כך.

תנו לי לכמת "כמעט". זה בודאי נכון שרץ עם צעדים גדולים מדי, נחיתה על העקב  ופרונציית יתר ינחת עם תוספת כוח, ישטח את הקשת הגבוהה שלו, ויתגלגל על הצד האמצעי של הרגל בצורה מודגשת יותר. לכן, הוא יזדקק לתמיכה נוספת להרים את מבנה העצמות שלו. מכאן ה"צורך" בנעליים עם בקרת תנועה (motion control) שנראות, מרגישות, ושוקלות, יותר כמו נושאת מטוסים מאשר פריט הנעלה. אבל, הטון והמיצוב של הדיון אינם על המעבר מנעלי "בקרת תנועה" לנעליים חיוניות יותר שניתן למצוא בקטגורית ההכוונה (guidance) והיציבות (stability). במקום זאת, הוא על מעבר של כל הדרך ל-Vibram Five Fingers או, אולי, נעל מרוצים ניטראלית קלה חפה מתמיכה במרכז.

זה לא שאני לגמרי בצד של אסיקס, חברה שהובילה מגמות שאני מפקפק ופקפקתי בהן במשך דור. סופסוף מצדדי ריצה יחפה כמו קריס מקדוגל (נולד לרוץ – Born to Run) זכו בתשומת הלב של אסיקס וברוקס, כך אנחנו יכולים לקבל תשובות לשאלות אלה.

החשש שלי הוא שהמרפא עשוי להיות גרוע מהמחלה, אם דור של רצים וטריאתלטים שצריכים באופן לגיטימי תמיכה במרכז כף הרגל, או אולי ריכוך מחמת המאמצים החוזרים מהאספלט שאין לאינדיאנים משבט טאראהומארה.

אם מדברים על הטאראהומארה, לספר של מקדוגל הייתה ההשפעה הנוספת של אימוץ אמת מוטעה המאזנת את הטוב שב"נולד לרוץ" הרבה מעבר לשימושיות שלו (אני לא מאשים את מקדוגל בכך).

אני ממשיך ושומע, מאנשים בתעשייה שלנו ואשר צריכים לדעת טוב יותר, על הלקחים שאנו יכולים ללמוד מהמזרח אפריקאים והאינדיאנים משבט טאראהומארה. וה"אנחנו" אשר צריכים ללמוד לקחים אלו הם אני ואתם (במקום רק הרצים קלי המשקל, זריזי הרגלים, שבעילית הרצים).

לדוגמא, נתקלתי באתר רשת המצדד בצריכה של פינול (pinol) וצ'יה (chia) במהלך ריצות. "אני משוכנע שכולכם יודעים הכול כיצד נעלי ריצה איכותיות הגדילו את שכיחות פציעות הריצה, לא הקטינו אותן", מסביר מחבר האתר. "ובכן, זה בערך אותו דבר עם משקאות האנרגיה והג'לים."

במילים אחרות, עכשיו כאשר אנו רצים כמו הטאראהומארה, בואו ונאכל כמו הטאראהומארה. דיווחים בו-זמניים על המגעים בין האינדיאנים מהחוף המערבי והאירופאים הראשונים מאשרים שמערכת העיכול האירופאית דחתה באופן מלא ומוחלט את המאכלים הילידיים מבוססי דייסת בלוטים.

אולי אנחנו צריכים לבחור מקור מזון אלטרנטיבי, כמו זה שחיוני לשבט ה-Miwok שגרו היכן שדיינה קסטור ומב קפלזיגי חיים ומתאמנים היום: לרוות זבובים שנאספו מתחתית אגם מונו. האם אפשר לייצר מהם ג'ל אנרגיה?

מה שמרבית הקיבות האירופאיות יכולות לעכל זה חלב בקר, בגלל, שבמהלך תקופה של רק כמה אלפי שנים הבחירה הטבעית העדיפה סקנדינביים שמסוגלים לייצר לקטז. האם זה אומר שאם הטאראהומארה רצו לרוץ מהר כמו לאסה וירן הם הי צריכים להתחיל לשתות חלב?

אני מודאג כאשר טריאתלטים קוראים התניות מוטעות אלה שטכנולוגית ההנעלה המודרנית גורמת, במקום למנוע, פציעות. אני לא ראיתי עדות משכנעת התומכת בעמדה זו. מה שאני כן יודע זה שיש הרבה יותר רצים והרבה יותר טריאתלטים, מאשר היו לפני דור או שניים – אולי בסדר גודל שלם במקרה של טריאתלון.

האימוץ של ספורט על ידי אלה שאינם נוטים לכך באופן טבעי או פיזי היא טובה – אבל משמעותה גם שצריך לנהוג במאמצים מאוחרים אלה ביותר דאגה ומומחיות, לא כפי שקורה בפועל. זו הסיבה שצריך לצפות לגידול בפציעות.

אני דוחף בכוח לבחינה של ההסברים הנפוצים לגבי מגמות בטכניקה של הנעלת ריצה. אבל אנחנו חייבים לחפור לעומק נושא זה עד לרכיביו הבסיסיים.

הנה דוגמה: תסכלו על ה"Hoka One Eye", נעל חדשה הזוכה לסקירות משבחות מרצי שבילים למרחקים ארוכים. האנשים האוהבים נעל זו (שתמונתה בראש המאמר) אוהבים כולם גם את Vibram Five Fingers. זה מה ששמעתי, לפחות, ממוכרים אמינים בחנויות מתמחות.

כמובן, לא תוכלו למצוא שתי נעליים שונות יותר בציר ה"Y" שלהן. השאלה שלי, איפה, מה זה טבעי, או יחף, או מינימליסטי. מה היא הנעל שצורת ריצה טובה מכינה אותך לקראתה? מה המאפיינים שלה? הניסיון שלי מראה שלנאמני הריצה הטבעית קשה לענות על שאלה זאת, ובודאי, שכקבוצה, לא נותנים תשובה אחידה.

קורט מונסון הוא מומחה הנעלה מנוסה ומשכנע ואני מצפה ללמוד ממנו. נראה לי שחברות כמו ברוקס, ובמיוחד, אסיקס, ראו כיצד האלמנט הסיפורי של טכנולוגית ריצה נכונה נחטף על ידי אלה המצדדים בגישה חדשה ושונה. כדי להיות בטוחים, קורט מוכר בחנות שלו יותר אסיקס וברוקס מכל נעל אחרת, קרוב לוודאי שיותר מכל שאר הסוגים ביחד. לכן, זה לא שקורט לא מודע לערך של מותגים אלה.

עדיין, יש מתח באוויר בהקשר לדרך בה על חברות ההנעלה לצעוד קדימה. אני חושב שזה זמן טוב לפרק את הדיון הזה למונחים טכניים, ולרדת לפרטים.

אבל, ראו, אני לא הולך להיות קמצן. בזמן שאני רץ כרגע בנעלי "טכנולוגיה ישנה" המיוצגות על ידי הברוקס אדרנלין הנאמנות שלי, אני מקבל לחסותי זוג Hoka One Ones תוך שאני כותב, ואני מצפה לנסות אותן

דן אמפילד
המוציא לאור של Slowtwitch: נולד בקליפורניה ב-1957, בוגר אוניברסיטת נוודה
שברינו בביולוגיה. אמפילד התחרה בתחרות איש הברזל הראשונה שנערכה בהוואי
באי הגדול בהוואי בשנת 1981. הוא תכנן את חליפת השחייה הראשונה לטריאתלון
וייסד את יצרן חליפות השחייה "קיוונטאנה רו" (Quintana Roo) בשנת- 1987.
בשנת- 1989 אמפילד היה הראשון בתכנון נוסף, האופניים הראשונים ש"נבנו
מהארובאר אחורה". אופני ה"קווינטאנה רו סופרפורם"(Quintana Roo Superform)
עם גלגלי 650c וזווית מושב של 80 מעלות. הוא מכר את Quintana Roo  לחברת
"סאקוני" בשנת- 1995 והמשיך להריץ את חטיבת האופניים של "סאקוני" למשך ארבע
שנים. בשנת- 1999 הוא פרש והקים את Slowtwitch.
בשנת- 2003 אמפילד פיתח את שיטת F.I.S.T. לכיוון אופניים לטריאתלטים. הוא
מעביר קורסי וסדנאות כושר ברחבי ארה"ב ואירופה, וממשיך לכתוב ל-slowtwitch.
אמפילד ממשיך לשחות, לרכב ולרוץ ומתחרה מספר פעמים בשנה. הוא חי עם אשתו
טנייה, הכלבים והסוסים על 32 דונם בהרי סאן גבריאל בדרום קליפורניה.

תומר גמינדר– המתרגם
נשוי + 3 בנות מדהימות, טכנולוג תקשורת מחשבים ואבטחה בימים, וטריאתלט, נווט וצלם