מאת:דנה מורן
אני לא מתאמנת למרתון בקבוצה.
את רב הריצות אני עושה לבד עם סוג של דלק מוטיבציה שזורק אותי מהמיטה בשעות מוקדמות. כשאני רצה עם אנשים, זה לרוב חברים קרובים או נגן MP3 עם מוסיקה שמותאמת לקצב הרצוי. אופי החירות הספורטיבית הזו משפיעה גם על הקשר ביני לבין מ.י.. לא נפגשים יותר מדי. מודה, יש לי נטיות אינדיוידואליסטיות.
אולי בגלל זה אני לא שחקנית הוקי קרח…
תדירות המפגשים מאמן – ספורטאי שלנו אינה תכופה כמו שאולי ספורטאי צמרת רגילים לו… או אפילו כמו אלו של רצים מהשורה שמתאמנים בכל סוג של מסגרת. אני לא מדווחת לו על כל פעימת חזה ולא על כל הצעדים שלי בטיילת. מדי פעם מתישבים, סוקרים את המצב, אני מקבלת הוראות הפעלה לתקופה הקרובה… וזהו עד למפגש הבא כעבור 'מי-יודע-כמה'. לכן גם התכניות שלפיהן עבדתי לא היו בדיוק הכי מובנות. או ליתר דיוק הן נשענו על הידע הרב והנסיון של מ.י. תוך כדי התאמה למצבי באותה נקודה.
אחרי התחרות בעין גדי קבענו להפגש ולאבחן מהם התנאים להמשך.
מכיוון שהמרחק הגיאוגרפי בין מכון הפזיוטרפיה ובין משרדו של מ.י. אינו גדול כלל (שלוש קומות) החלטתי לשלב את המפגש של הגוף (פזיו) עם זה של הנפש (עצות חכמות).
מובן שעיקר השיחה הפעם היה "מקרה בירכיים" ומה עושים כדי לא להזיק להן מדי.
נזכרתי במפגשים הקודמים שלנו. לפני חצי שנה דיברנו וסיפרתי איך אני רוצה לעשות מרתון אחד (לפחות) Comme-il-faut. לקחת את כל הזמן שבעולם ואת כל השבועות שצריך, להגיע לקילומטראז' שבועי מכובד של 80-90 קילו בשבוע (או יותר…) ולרוץ ריצות ארוכות באמת של 33 קילומטרים… כמו בספרים.
אחרי הכל, תכניות שכתובות בספרים ובאינטרנט הן מאוד מדעיות ומרשימות. מתארות בפרוטרוט כמה צריך לכבוש בכל שבוע ובאיזה סוג של אימון. באיזה דופק להיות באימוני טמפו ומה צריכה להיות זוית העליה באימוני כוח… עם משמעת ספורטיבית עצמית כמו שלי, אפילו היה לי סיכוי טוב מאוד לדבוק בהן עד הפרט האחרון ולממש כל שנאמר.
 אחרי חצי המרחק בעין גדי |
אלא שלמציאות היתה אג'נדה אחרת לגבי. למרות השאיפות שלי להוציא לפועל תכנית מרתון "אמיתית", הייתי צריכה לעשות לה את ההתאמה האישית למצבי. ההתחלה, בשבוע 16 שלפני (נשמע קצת כמו ספירה של הריון…), התחלתי לרוץ, ככתוב, עם כל הכוונות הטובות ביותר. שברי המאמץ וכאבי הגב (זוכרים שהיו כאלה?) לא היו שותפים לחגיגה הזו. בראיה לאחור, רק אחרי שהתחילו העומסים הגדולים, חזרו אותם מיחושים ישנים ומוכרים. למזלי, לא באותה העוצמה ולא באותה תדירות. במפגש התקופתי עם מ.י. דיסקסנו את הנושא והחלטנו שאני צריכה לגנוז חלקים מהחלום. לא, אני לא מוותרת על המרתון. אני מוותרת על ריצות ארוכות מאוד ועל שבועות רוויי קילומטרים. מ.י., שמכיר אותי שנים, קבע שיש לי איזה כושר טבעי ששומר עלי ועומס מסוים שמרע לי. אחרי הכל קשה להסביר איך בפעם שעברה התאמנתי רק שמונה שבועות, בכל שבוע רק שתי ריצות, בשום אימון לא רצתי יותר משלושים קילומטרים… ובכל זאת סיימתי בפחות מארבע שעות. |
רק לשם הבהרה: גם הפעם אין לי שאיפות מהירות מאלו. לחצות את קו הסיום כעבור שישית יממה יספק לי חיוך מאוד מאוד גדול. לכן החלטנו, ממש עכשיו, שלושה שבועות לפני הסוף, לרדת לשני אימוני ריצה בשבוע … ולא לעבור את הקילומטר ה 25. לזכותי נזקפים האימונים שעשיתי עד כה וגם … האמון ביכולות שלי. עוד שלושה שבועות אני גם אוכל לבחון אותן.
אז ככה מתחילה תקופת Tapering down?
