הדרך לאי שם – טריאתלון אילת

במהותי, כאשר מקלפים את כל השכבות שנבנו עם השנים, אני ספורטאי כורסא. טבעי לי יותר לדבר על זטופק וגברסילאסי מאשר לנסות לרוץ על אותו מסלול כמוהם. אנו, ספורטאי הכורסא, יכולים להיות טובים בהרבה ענפי ספורט. כך אני יכול לעבור בטבעיות מריצה לשחיה ומשם לאופניים. המעבר מבקלה לפלפס נעשה בקלות. ספיץ מפנה את מקומו לקונטדור ללא שמץ מאמץ. בבית, מאוד קל לעשות טריאתלון
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp

במהותי, כאשר מקלפים את כל השכבות שנבנו עם השנים, אני ספורטאי כורסא. טבעי לי יותר לדבר על זטופק וגברסילאסי מאשר לנסות לרוץ על אותו מסלול כמוהם. אנו, ספורטאי הכורסא, יכולים להיות טובים בהרבה ענפי ספורט. כך אני יכול לעבור בטבעיות מריצה לשחיה ומשם לאופניים. המעבר מבקלה לפלפס נעשה בקלות. ספיץ מפנה את מקומו לקונטדור ללא שמץ מאמץ. בבית, מאוד קל לעשות טריאתלון

מאת:קולין סמית


נכתב לאחר טריאתלון ישרוטל ספורט קלאב אילת 2010


לפני מספר שנים התחלתי לרוץ. למרות שאני מצמצם בהדרגה את הפער מהצמרת העולמית, יש לאנשים שם עוד כמה אלפי שנים עד שיצטרכו לדאוג מהשיפור בביצועי. למרות זאת אני נהנה מהריצה ולא חשבתי לעשות דברים אחרים. טוב לי עם מה שאני עושה. כלומר, צריך להיות טוב, אבל אני כל הזמן נפצע. בכל ספר ריצה כתוב הרי שצריך לפזול גם לענפים אחרים. "זה טוב נגד פציעות וטוב גם בזמן שאתה פצוע". הענפים האחרים הם בעיקר שחיה ואופניים. שני הקודקודים האחרים של משולש הטריאתלון.

את קורס השחיה הראשון שלי לקחתי בכיתה א'.
בסוף השיעור האחרון נותרתי באמצע הבריכה והמציל נאלץ לשלות אותי משם. פחד המים המשיך ללוות אותי עד לימי האוניברסיטה. שם החלטתי שאני חייב ללמוד לשחות חתירה. אי אפשר להתאהב במישהו ששוחה חזה. את סגנון החתירה שלי פיתחתי בעצמי והוא לא נמנה על המשובחים. כל נסיונותי לעשותו מהיר יותר, כשלו. אני שחיין איטי עד כאב.

למדתי לרכב על אופניים לאחר קורס השחייה, כמה שנים יותר מאוחר. אחד מנסיונותי הראשונים היה ביום כיפור. כלב שרדף אחרי הפחיד אותי ושלח אותי הישר לגדר אבן. זה גרם לגלגל הקדמי לקבל צורה אליפטית. זה גרם לי, ולו לשניה, לחשוב על העונש שחטפתי מאלוהים על הפרת היום הקדוש. לאחר מכן דווקא התידדתי עם האופניים אבל אף פעם לא למטרות מהירות. בשנים האחרונות כמעט ולא נגעתי בהן.

המחשבה על השתתפות בטריאתלון עברה בראשי מדי פעם.
הייתי מעיין בה ומעביר אותה לפעם הבאה. זה תמיד היה נראה מחוץ לטווח הדברים שאני רוצה לעשות.

האיש הגדול עובד באותו משרד המעניק לי את משכורתי. הוא תושב ארץ הטריאתלונים. ארץ זו משתרעת בעיקר באזור השרון, תושביה הם ברובם אנשי תוכנה, פיננסים ונדל"ן. הם מקננים בקבוצות וחולקים מאפיינים רבים. האיש הגדול היה זר בארצו. בעוד שכל חבריו נחלקו בין אלה שעשו איירונמן לבין אלה שעושים רק קצרים, הוא עצמו לא הרגיש שייך. ואז, ביום אחד, הוא החליט לרתום מספר אנשים במשרדנו ולהרשם לטריאתלון אילת. ההצעה הגיעה גם אלי והרגשתי שאני לא יכול לסרב. כך מצאתי את עצמי מחוייב למיזם כבר לפני כשלושה חודשים. נרשמתי לספרינט באילת.

למרבה המזל, לא הוחלט דבר על אימונים משותפים. כל אחד מהאנשים בחר לו את דרכו. השיטה שלי היתה פשוטה. אנסה להתאמן בכל אחד מהענפים, אנסה לעשות זאת טוב אבל לא אעשה שום דבר טריאתלוני. לא אתמן בהחלפות, לא אעשה אימוני ים-יבשה, לא אקנה חליפת טריאתלון. כמובן שזה היה בעיקר ילדותי. זה בעיקר נועד לספק לי תרוצים לכשלון שבדרך. אם לא אהיה מחוייב בכל מאת האחוזים, תמיד יהיה לי במה להיתלות כאשר אסביר את תוצאתי העלובה.

בתחילה חשבתי אפילו לא לקנות אופני כביש. אופני העיר שקניתי באלף ש"ח נשמעו כמו תרוץ מדליק לתוצאת האופניים הלא שווה. בסוף נשברתי. מצאתי אופניים משומשים ב-1500 ש"ח. למרבה הצער הצליחו להשחיל לי גם פדאלים ונעלי רכיבה שהעלו את המחיר והביאו לי בעיקר צער. בכל אופן, הגבלתי את אימוני לסיבובי ראש ציפור שם הייתי עסוק בהימורים על השאלה כמה זמן ייקח לרוכב זה או אחר להשיג אותי בהקפה שלמה.

בשחייה התאמצתי קצת יותר. לקחתי כמה מורים שונים וגיליתי שהבעיה שלי כרונית. אפשר לומר שיותר משאני שוחה, אני בעיקר מתקדם המים. מתקדם לאט במים.

וכך עברו השבועות וביום חמישי האחרון מצאתי את עצמי באילת.
איזור התחרות ביעבע אנשים שנראו כאילו ריטלין יעזור להם. למרות שאני רץ למרחקים ארוכים, המחשבה על חימום, או ריצה קלה, פידול קליל או שחיה זריזה, נראית לי תמיד כואבת. הרגשתי כמו גר בארץ נוכרייה. רציתי כבר להיות לאחר החוויה. רציתי לחזור לריצות הארוכות, לבד, בחושך, בפארק.

עמדתי בשורטס ריצה על שפת הים.
מסביב עמדו הזקנים בני גילי. האווירה היתה נחמדה. כדי להרגיע את עצמי לפני השחייה, החלטתי שבשלב הראשון לא אתאמץ. צורת השחייה שלי היא כזו שאם אני מתאמץ, אני רק מאט את עצמי. המים חייכו אלי. הם לא היו קרים. בניגוד לחששות שלי, אף אחד לא בעט בי ולא ניסה לשחות דרכי. מאוחר יותר הבנתי שאף אחד לא מנסה לעקוף את האחרונים. טעיתי קצת בדרך, קצת בלעתי מים אבל בסופו של דבר הגעתי להתחלת הטריאתלון עבורי: קטע האופניים.

לאחר שיצאתי לרכיבה הרגשתי התרוממות רוח. עברתי את הקטע המפחיד והמסובך, עשיתי החלפה אחת. אני בעניינים. רכבתי בשמחה כמאתיים מטר רק כדי לגלות שגלגל השיניים בהילוכי האופניים לא בסדר. לא יכולתי להשתמש בפלטה הגדולה מקדימה. לא היו לי הילוכים גבוהים. הפודיום הלך ממני סופית. עברו עוד מאתיים מטר והדאגה השתנתה. לאחר סיבוב ימינה הבנתי שארבע עשר הקילומטרים הבאים יהיו נגד רוח פנים חזקה. אין לי נסיון בזה ולאחר מה שעברתי אני גם לא רוצה. זה היה קשה. היו כמה חסרי מזל שעבורם זה היה אפילו יותר קשה. עקפתי אנשים. רובם נראו כאילו הם הגיעו לטיול אופניים באילת ולא לטריאתלון. אבל, היו להם מספרי חזה, הם היו משתתפים ואני עקפתי אותם. מי אמר שאין פלאים בעולם.

לאחר אינסוף זמן, כשכבר היה נראה שאני נמצא שם מאז ומעולם, הגעתי לשלט שעליו היה כתוב שעברנו חמישה קילומטרים. זה היה מייאש. ובכל זאת נעתי. עוד מטר ועוד אחד. מה שהציל את רמות המוטיווציה שלי היה גבו של האיש הגדול. בים שבו אני סרדין, האיש הגדול הוא דולפין. בחלק השחיה הוא השאיר אותי הרחק מאחור. אבל, פתאום, הרגשתי אפשרות להשיג מישהו מוכר. עשיתי זאת 300 מטר לפני הסיבוב חזרה. הייתי מלך העולם. הייתי מהיר כארמסטרונג, הצעתי חברות לנינה פקרמן, טריאתלון היה מקצוע נפלא.

זה החזיק מעמד עד הסיבוב. לאחריו נעשה הכל קל.
הרוח נשבה בגב והתחלנו לעוף. לפחות אלו מאיתנו בעלי אופניים תקינים. אני השתתפתי בתחרות אחרת קצת של "נראה כמה מהר אפשר לסובב את הפדאלים בלי ששום דבר יקרה". האיש הגדול חלף בנון-שלנטיות לידי תוך מלמול "עכשיו הרוח בעדי". נינה דחתה את הצעת החברות שלי. טריאתלון זה לא משהו.

בסוף, נגמר קטע האופניים. טעות מנטלית מסויימת גרמה לי להאמין שזהו. מכאן זה קל. חמישה קילומטר של ריצה זה שום דבר. טעיתי. ירקתי דם. לא אוהב לרוץ בדופק של 99%. אבל, הסוף כבר לא היה רחוק. מאתיים מטר לסיום כבר התחלתי ממש לחשוב על תמונת הסיום. ואז, איזה חצוף אחד, החליט שאני אובייקט טוב לעקיפה. והוא עוד היה בקבוצת הגיל שלי. זה כבר היה מוגזם. מה יחשבו על זה בבית? מה יגידו מיליוני הצופים? גייסתי את כל כל הרצון ורצתי. מהר. עקפתי אותו.

וכך בתמונת הסיום רואים רק בן אדם שמאוד קשה לו. הוא לא מחייך בכלל ולא מרים ידיים ובכלל לא נראה מאושר.

כאן אני אמור לומר שהיה קשה ומזעזע
אבל אני רץ לברר היכן התחרות הבאה. אז אני אמור. יתכן בהחלט שזה הטריאתלון האחרון שלי.


קולין סמית - הדרך לאי שםקולין סמית
הוא שמו של גיבור היצירה "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". זהו גם שם העט של כותב שורות אלו שגר בתל אביב ומנסה לרוץ.
אפשר לכתוב לו- [email protected]



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"זה קשה להתאמן למרתון, אבל אפילו יותר קשה לא להיות מסוגל להתאמן למרתון", ארון דגלאס טרימבל


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג