מאת:רני בקר

דניאל הלסטוך, אלוף ישראל באופני כביש והנציג הבולט שלנו באירופה, התייצב בסלון של שוונג לראיון חושפני ראשון. קצת על עצמו, הרבה על אופניים וגם פילוסופיות חיים ורכיבה.

דניאל בן 21, שוקל 67 ק&quotג על 187 ס&quotמ, רוכב על אופני כביש מגיל 12, משרת עדיין בצבא (כספורטאי מצטיין) ומבלה את זמנו על הקו ת&quotא בריסל.

אז מה בעצם הביא אותך לאופניים ודווקא לכביש?

תמיד אהבתי ספורט – קרטה, טניס, כדורסל ובגיל 12 בזכות כתבה בטלוויזיה, בה הייתי אמור להשתתף, שעסקה באופניים, נתקלתי לראשונה ברוכבים מקצוענים ורציתי להיות כמוהם. מאוחר יותר חבר טוב שלי נדרס כשחצה את הכביש על אופניו, וזה בעצם מה שדחף אותי סופית לענף ספורט זה.

בזכות אותם רוכבים בהם נתקל בכתבת הטלוויזיה, הופנה דניאל לקבוצת הרכיבה של דוושני חולון (קבוצה מהוותיקות בארץ, קיימת משנת 1987( ושם נפגש לראשונה עם מאמן הרכיבה, שלום דביר. דניאל עוד חשב שכדאי לו לנסות ולהיות טריאתלט, אבל שלום התעקש שיישאר באופניים (נשמע מוכר לא?).

מהר מאד התגלה דניאל כרוכב מוכשר ובעל מוטיבציה רבה וכבר בצעירותו הוא זוהה כהבטחה.

בשנת 1996 נסע עם נבחרת הנוער של איגוד האופניים לתחרות באירופה (בזמנו היה תקציב לנסיעות לחו&quotל ומאז לא יצאה אף קבוצה מטעם האיגוד לתחרויות באירופה) ושם הבין כי הדבר האמיתי כנראה לא ניתן להשגה בארץ.

שנה אחר כך השתתף בתחרות בינלאומית לנוער ב&quotליאז לגלז&quot אליה נסע עם מאמן הקבוצה וחברים נוספים.

מספר 2 בפלוטון בתחרות בבלגיה

איך בדיוק הצלחת להתברג לתוך קבוצה אירופאית?

דבר ראשון צריך להדגיש כי באירופה אין אפשרות להתחרות באופני כביש מבלי להיות שייך לקבוצה ואני לא מדבר על כל נושא העבודה בתוך הקבוצה וכל אסטרטגיות הרכיבה, פשוט לא ניתן להירשם לתחרות אלא במסגרת קבוצה. וגם אם אתה רשום בקבוצה, לא בטוח בכלל שהקבוצה מספיק חזקה כדי להשתתף בכל תחרות ותחרות.

אבל איך הגעת בגיל 17 לקבוצה בבלגיה?

בעזרת שלום והורי, פניתי לאיגוד האופניים בבלגיה והם היפנו אותי לקבוצה מקומית קטנה בשם &quotספרינט קלאב ברלוז&quot, אשר נמצאת באזור התפר שבין בלגיה הצרפתית ובלגיה הפלמית, הגעתי לקבוצה לאחר שכבר השתתפתי בכמה תחרויות באירופה ומאמן הקבוצה פשוט לקח סיכון גדול (מבחינתו) כאשר קיבל אותי לקבוצה שלו.

בהתחלה גרתי אצלו בבית, הבית שלו זה בית שחי ונושם אופניים 24 שעות ביממה, הבת שלו למשל, היתה אלופת בלגיה לנוער. ביום שהגעתי אליו, היתה תחרות מקומית לא גדולה שהספקתי להירשם אליה ולהשתתף בה ולמרבה ההפתעה (בעיקר של המאמן) הגעתי במקום השני בתחרות. שם נראה לי, קניתי את עולמי אצל המאמן האירופי הראשון שלי.

חייתי שם 3 חודשים, השתתפתי בתחרויות בבלגיה ובצרפת ובתום תקופה זו הייתי צריך לחזור לארץ להתגייס לצבא.

כספורטאי מצטיין, אני זכאי לקבל חופשות מיוחדות, אותן ניצלתי לנסיעות לאירופה כמובן. בנסיעה הבאה שלי לבלגיה, נאלצתי להחליף קבוצה בעיקר משום שב-ספרינט קלאב ברלוז לא הייתה קבוצת בוגרים ואני כבר עברתי לקטגוריית גיל אחרת – אספוואר (תקווה בצרפתית) שזאת קבוצת גיל שבין הנוער לבוגרים.

הקבוצה השניה שלי הייתה &quotוולו קלאב ארדן&quot שהיא כבר נחשבה לקבוצה טובה יותר ואליה הייתי שייך קרוב לשנתיים.

ספר לי על האימונים במסגרת הקבוצה

תראה, קבוצת אופניים אינה מתאמנת רוב הזמן ביחד, בקבוצה בבלגיה ישנם רוכבים מכל חלקי הארץ והמפגש שלהם בא לידי ביטוי בעיקר בעונת התחרויות, בשאר השנה רוב הרוכבים מתאמנים לבד. בגלל שהקבוצה לא הייתה מהמובילות, מה שהיה חשוב לנו כקבוצה, זה לשרוד את הפלוטון לאורך כל המרוץ ולא לנצח את התחרות. והיו פעמים רבות שעקב נפילות, או סיבות אחרות, פשוט נשארנו מאחור. אבל בסך הכל זאת הייתה קבוצה בהחלט טובה שהביאה אותי באופן אישי להישגים טובים מאד.

בחצי השנה האחרונה, פרט לשבועיים בהם חזר לארץ להשתתף באליפות ישראל (אותה הוא ניצח כאמור), שהה דניאל בבלגיה ושוב עבר לקבוצה טובה יותר &quotסנט טרויזן&quot. במסגרת קבוצתו החדשה נתנה לו הזדמנות להשתתף בתחרויות הטובות והגדולות ביותר בבלגיה, כולל השתתפות בשלושה טורים של 5-6 ימים כל אחד (בין 650 ל- 800 ק&quotמ כל טור), וגם הישגיו השתפרו להפליא.

שמו של הרוכב הצעיר מישראל כבר התחיל לחלחל בקרב השמות החזקים בבלגיה ואף הגיעו הצעות מכמה קבוצות מהליגה הראשונה, אך משיקולים אלו ואחרים הוא דחה אותן והחליט להתמקצע יותר ולהתחזק באופן אישי ולא להיכנס לקבוצה ולעבוד כל כך קשה בשביל הכוכבים האחרים.

בקבוצתו הנוכחית תפס דניאל את המקום הראשון ונהיה התקווה של הקבוצה במסגרת תחרויות האספוואר.

ספר לנו קצת על התחרויות שלך באירופה

השנה השתתפתי ב- 35 קרמסים (תחרויות של יום אחד) ועוד שלושה טורים בינלאומיים. בטור דה נמור, סיימתי שני סטיגים במקום ה- 15 וה- 17, מתוך 160 רוכבים, שזה לכל הדעות מקומות מכובדים. בקרמסים הגעתי פעמיים מקום שלישי, ארבע פעמים מקומות 7-9 ועוד פעמים רבות סיימתי בעשיריה השניה. בקרמס בינלאומיבמרלוז הגעתי במקום העשירי, עם בריחה ב- 50 הק&quotמ האחרונים מהפלוטון.

נשמע באמת מבטיח, מה לגבי פרסים וכספים יוצא לך לראות משהו מכל זה?

תראה באירופה, בכל תחרות יש פרסים כספיים למנצחים, יש תחרויות בהן יש פרסים כספיים ל- 5 הראשונים, יש כאלה עם פרסים לעשרה הראשונים ויש אפילו תחרויות בהן מחולקים פרסים ל- 50 הראשונים. גם הקבוצה מתגמלת אותך על כל זכייה בדרוג מסויים. בסה&quotכ מדובר על סביבות 200-300 שקל לפרס כספי, במקומות בהם אני מסיים כך שכסף בינתיים אני לא ממש עושה מזה.

מה עם ספונסרים? מי מממן לך את השהייה, הציוד, הביגוד, האופניים?

אז ככה, הקבוצה משלמת את דמי ההרשמה בתחרויות ואת הלינה והכלכלה בטורים הגדולים. גם ביגוד ועוד קצת הפתעות אני מקבל מהקבוצה, אבל כל השאר מגיע מהספונסר הראשי שלי שזה – משפחת הלסטוך אמא ואבא.

מה אין מישהו בארץ שתומך בך? איזה יבואן אופניים או משהו כזה?

לא מזמן כשניסיתי לקבל זוג אופניים מאחד היבואנים, נאמר לי שכיוון שרוב הזמן אני לא בארץ לא משתלם להם לתת לי אופניים בהן ארכב עשרות אלפי ק&quotמ אבל בחו&quotל. כמובן שבחרתי להמשיך להתאמן באירופה ולא לקבל אופניים ולהישאר בארץ.

על איזה אופניים אתה רוכב?

כבר 3 שנים אני רוכב על אופני EDDY MERCRX, הקניבעל הידוע שניצח כל תחרות אפשרית בעולם, כולל 5 פעמים את הטור דה פרנס. פעמיים נשברה לי השלדה ותיקנו לי אותה, אין לי שום טענות לאופניים שלי הן משמשות אותי כהלכה באלפי הקילומטרים שאני רוכב מידי חודש, אבל אולי כבר הגיע הזמן שאני אחליף אותם.

ספר קצת על סדר יום של רוכב בסדר גודל כמו שלך

שבוע אימונים כולל חמישה ימי רכיבה בהם אני רוכב בסביבות 700 ק&quotמ, עוד פעמיים שלוש חדר כושר וגם רכיבה על טריינר בבית. בארץ אני רוכב בעיקר על כביש פלמחים שהוא כמעט ונטול מרכבים כך שאפשר לרכוב שם בבטחה יחסית. בכל מה שקשור לאוכל, אני מקפיד להיות בדיאטה כל השנה ולא לאכול מאכלים מיותרים לגופי, כל גרם נוסף במשקלי מורגש היטב בעליות הקשות של אירופה וברכיבה ארוכה וקשה.

מה עם תוספים אנרגטיים למינהם?

רק בתחרויות.

כשהוא נמצא בארץ, רוכב דניאל במסגרת קבוצת הרכיבה של דוושני חולון אותה מנהלת אמו רוזלין הלסטוך שגם הייתה חברת חטיבת הכביש באיגוד האופניים.

עמו בקבוצה רוכבים צחי בויגן, עידו ברמור, דורון אמיץ ועוד רבים מהרוכבים המובילים בארץ.

בעוד 6 חודשים ישתחרר דניאל מהצבא ואז יחזור לבלגיה לקבוצתו האחרונה (אלא אם יקבל הצעה מפתה מקבוצה אחרת).

מה באמת לגבי העתיד? היכן אתה רואה את עצמך בשנתיים הבאות?

אני מקווה לשפר את הישגי הטובים מהשנה שעברה ולנצח לפחות שני קרמסים בשנת 2001, כמו כן אני מתכנן להתברג בכל תחרות ב- 50 הראשונים. בקבוצה שלי תולים בי תקוות רבות וכבר היום אני בעצם הלידר של הקבוצה עם יתרון גדול על כולם, במיוחד בעליות. אני גם מקווה למצוא ספונסר בארץ או בחו&quotל, או להצטרף לקבוצה שתממן לי את כל הציוד ואף יותר מכך.

מה המסר שלך לרוכבים הצעירים, יש עתיד באופניים?

הכי חשוב בספורט הזה זה העבודה הקשה, אופניים זה ספורט מאד תובעני, סגפני ואכזרי, אתה יכול להוביל מרוץ שלם ולהיות בדרך הבטוחה לניצחון כשפתאום לקראת הסוף אתה מקבל תקר בצמיג ופשוט אין לך מה לעשות – הפסדת את המרוץ כולו. חשוב לי להבהיר לבאים אחרי שיש מקום לאופניים בארץ ושאפשר להגיע להישגים בינלאומיים אך לשם כך דרושה התמדה רבה, הקרבה והרבה משמעת עצמית. חשוב להבין את חשיבות הקבוצה באופני כביש, גם מהבחינה האדמינסטרטיבית וגם מבחינת האימונים, הטקטיקות והעבודה המשותפת. כיום בארץ רוכבים לא ממש יודעים מה לעשות, איך אפשר להתקדם ולהצליח בענף הזה ואני רוצה להיות פורץ הדרך לרבים ואחרים שיבואו אחרי.

עם המשפחה בסוף התחרות

לסיום – למי אתה חייב את הקריירה שלך?

בראש ובראשונה, למאמן שלי, שלום דביר שהלך והולך איתי כל הדרך כבר 9 שנים ברציפות, בלעדיו לא נראה לי שהייתי מגיע לאן שהוא היום. אחריו להורים שתומכים בי נפשית וכמובן כלכלית ובסוף לחברים מהקבוצה, צחי, עידו, דורון וגם לחברה שלי, ובסוף לחברים מהקבוצה בבלגיה.

טוב דניאל היה כיף לשמוע חוויות מהעולם הגדול, עלה והצלח, אנחנו אתך.