בלוג ישראמן || אמיר אלפיה: אימונים בין נתניה לאוגנדה

אמיר אלפיה מתאמן לקראת ישראמן 2020 ונמצא בתוך שגרת אימונים ארוכה, בה הוא ישתף אתכם בבלוג המיוחד שלו כאן בשוונג על המחשבות, האימונים וההכנות לקראת תחרות הבכורה שלו בישראמן | בלוג 02
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp

להרשמה לישראמן לחצו כאן


בלוג 01 | בלוג 02 בלוג 03 | בלוג 04 | בלוג 05 |

ישנה דעה על אנשי ברזל שהם אנשים קיצוניים. אני מוצא שכדי להצליח ועל מנת להגיע ליעדים קיצוניים חייבת שתהיה דרך שקולה ויציבה, לפחות ברמת התכנון. בצל "הזוהר" של חציית קו הסיום, ההחלטה לעשות איש ברזל מצריכה משאבים אישיים ומשפחתיים כאחד. בשונה מכל פעילות אחרת, אפילו מחצי איש ברזל, כשאתה מחליט להתאמן למקצה המלא המשמעויות מרחיקות לכת הרבה יותר. איש ברזל היא תחרות סבולת מובהקת, משמעות הדבר ששעות שבועיות רבות על האופניים, על מסלולי הריצה והבריכה הם הבסיס לצלוח אתגר שכזה.

אימון גובה בקפצ'ווארה | צילום: באדיבות אמיר אלפיה

עוד לקראת הישראמן
בלודג של ניר רייכמן לקראת הישראמן
"שום דבר לא מונע ממני להתחרות בישראמן"
הישראלי שישלים בישראמן 10 תחרויות איש ברזל בשנה

בתקופת האימונים הארוכה לתחרות בהמבורג, הרגשתי שאני לא מצליח להקצות מספיק זמן ואנרגיה לטובת הזוגיות, לכן זוגתי "הציעה" שנצא יחד למסע של כמעט חודש במדינה מיוחדת במינה, אוגנדה. תזמון החופשה איננו אופטימלי ביחס לזמן שנותר להתאמן לישראמן המלא, אך ברור לי שכדי לזכות בקרדיט להמשיך להתאמן לתחרות נוספת, חשוב שאשקיע גם ברבדים אחרים לא פחות חשובים בחיי, לכן החלטתי לצאת לטיול ולנסות להתאמן עד כמה שאצליח במסגרת המגבלות

לאחר איירונמן המבורג נפגשתי עם ליאור זך-מאור במטרה לקבוע יעדים להמשך, אמרתי לו שאני רוצה לעשות ישראמן מלא, אך לא בטוח שזה מתכנס עם השאיפה לעשות תחרות בחו"ל בקיץ הקרוב, תחרות שמטרתה להשיג סלוט להוואי. ליאור חשב שזה נכון לעשות את המקצה המלא, "זה ייתן לך עוד עומק וניסיון במרחק הארוך, תירשם למלא". עניתי שזה מסתדר לי והוספתי עוד משהו קטן – "אני טס לחודש לאפריקה".

אני בקבוצה כבר 10 חודשים וליאור המאמן טען מההתחלה שאני בעל יכולת פיזיולוגית טובה מאוד, אך שאינני נצמד באדיקות מספקת לתכנית ושזה תוקע את ההתקדמות שלי. לטוס לחודש לאפריקה שלושה חודשים לפני התחרות, עלול לפגום בתכנית וביעד, "תנסה להתאמן כמה שתוכל על פי התכנית, נדבר כשתחזור".

סלפי עם אלופת העולם הטרייה ב-3000 מכשולים פרות' צ'מוטאי | צילום: אמיר אלפיה

יום אחרי תחרות טובה שהיתה לי בטריאתלון נתניה ארזתי את ציוד הקמפינג, בגדים חמים, נעלי ריצה, גומיות כושר ובגד ים, ועליתי על מטוס לאוגנדה. במסע שתכננו הגדרנו יעדים על המפה, אך החוט שקשר ביניהם נרקם תוך כדי הדרך. לעתים משתהים קצת ביעד, לעתים מחליטים לעבור מיד לנקודה הבאה, הזמן והיכולת לתכנן אימון במציאות שכזו הוא מורכב, אך לא בלתי אפשרי, אז איך בכל זאת עושים את זה ? אפרט בהמשך.

אוגנדה היא מדינה טרופית אשר נמצאת כ-1,000 מ' מעל פני הים וכמו שהזכרתי בבלוג הראשון, יש לי משיכה לאזורים גבוהים וקשים להגעה לכן תכננו להגיע לשתי הפסגות הגבוהות במדינה: הר האלגון (4321 מ 'מעל לפני הים) בגבול המזרחי עם קניה ופסגת המרגריטה רכס הרי רוונזוריי (5,109 מ' מעל לפני הים) בגבול המערבי עם קונגו. כשאני ניגש לתכנן טיול זה נראה קצת כמו מבצע צבאי, אני קודם כל מסתכל על המפה הפיזית (מפה שמציגה הבדלי גובה) ועל צילום הלווין של היעד, באמצעותם אני לומד על נקודות עניין רבות עוד לפני שפתחתי את ה"מדריך למטייל". אני מזהה את המקומות הנמוכים, הגבוהים, המצוקים, המקומות הסבוכים והרטובים. תוך כדי תכנון אני כבר מתחיל לדמיין כיצד תרגיש הריצה בשיפועים הללו, בגובה הזה ובנופים הייחודים למקום אליו אני נוסע.

להצליח לשמור על שגרת אימונים סדורה במסע שכזה זאת כמעט משימה בלתי אפשרית, צריך להיות יצירתיים במיוחד: כמו למשל לפתוח את הטרק בריצה לבקתה הבאה, הנחת הציוד וחזרה בריצה למדריך ולחברתי קסניה כדי לצעוד עימם את הדרך בשנית.

לא מוותר על אימון שחייה באגם בוניוני | צילום: באדיבות אמיר אלפיה

במסגרת הבלוג לקראת הישראמן שאתחרה בו במקצה המלא, אשתף אתכם בשלושה אימונים ייחודיים שביצעתי באוגנדה ולעד אזכור אותם:
1. ריצה ראשונה באוגנדה (Jinja) גובה 1,200 מ' מעל פני הים
2. ריצה עם אלופים בקאפצ’ורווה (Kapchorwa) גובה 2,600-2,000 מ' מעל פני הים
3. ריצה ושחייה באי איתמבירה (Itambira) באגם בוניוני (Lake Bunyonyi) בגובה 1,962 מ' מעל פני הים

הנחיתה ביבשת השחורה בעיר הבירה קמפלה, לוותה בשוק שחטפתי ממה שנראה לי כמו כאוס בלתי נשלט. רבבות הולכי רגל, רכבים ונהגי מוניות רכובים על אופנועים מנסים לפלס דרכם בין האחד לשני, מצאתי עצמי רכוב על "אופנוע-מונית" בדרך ליעד שספק אם אצליח להגיע אליו בלי לאבד את רגליי במפגש הבא עם הגלגל של האופנוען המנסה לפלס דרכו לצדינו. במבט מלמעלה זה נראה כמו טור אינסופי הנדחק באיטיות את תוך עצמו ואיכשהו בסופו של דבר כולם מגיעים ליעדם, כמעט.

היעד הראשון אחרי היציאה מעיר הבירה היה ג'ינג'ה, עיירה הממוקמת בשפך הנילוס הלבן לימת ויקטוריה, מיקום מיוחד לאימון ריצה ראשון באוגנדה. לג'ינג'ה הגענו כדי לעשות רפטינג בנילוס הלבן. במדינה כמו אוגנדה אשר בחלק נרחב כלל אין חיבור לחשמל ולמים זורמים, מה שקובע את שעות העבודה אלו שעות האור, ניצלתי זאת ויצאתי עוד לפני הזריחה לריצה לאורך הנילוס. רצתי על דרך העוברת בין הכפרים ומטעי הבננות, על אדמה אדמדמה וכורכר שכיסה את הדרכים, אבל היה נוח לריצה. נפש חיה אין על הדרך, פרט למספר חקלאים המכינים את מרכולתם על הדוכנים לפני הגעת התושבים. לא ידעתי לאן כל פנייה תוביל אותי ומה צופן לי המשך השביל, אבל אין דרך אחרת לדעת אלא פשוט לרוץ קדימה, התמסרתי לדרך. הארכתי את ריצת החימום, בקצב הזה נוח לספוג את הסביבה, גבעות ירוקות נצבעו מעצי ה"מתוקי" המכסים כל חלקה באוגנדה. מתוקי הוא זן של בננה הנאכל לאחר בישול או טיגון ומזכיר מאד תפוח אדמה, תמורת שקל או שניים תקבל צלחת פירה מתוקי עם שעועית, ארוחה טבעונית נהדרת.

החלק המרכזי של האימון היה של 6 אינטרוולים עם 2 ק"מ כל אחד, אימון אשר מיועד לשפר את היכולת המהירות בריצה, זהו אימון ארוך והעיירה התחילה להתעורר למחזה מוזר: אדם לבן, לבוש מכנס קצר וגופיה, חוצה את העיירה בריצה מטורפת, עוצר וממשיך, המקומיים בחנו אותי כאילו נחת עב"מ במרכז הכפר. חששתי מתגובות לא נעימות, אך חיוכים וצחוק ילדים שניסו להצטרף לריצה הרגיעו אותי. אחרי האימון התארגנו ויצאנו לרפטינג על נהר הנילוס עד לשפך לאגם ויקטוריה, הכרנו תיירים מגרמניה, סין ואגנדה, משם המשכנו מזרחה בתחבורה מקומית צפופה לכיוון הר האלגון ומפלי סיפי.

האצטדיון הלאומי שנבנה בקפצ'וארה | צילום: אמיר אלפיה

אימון נוסף שאותו לא אשכח היה בקאפצ’ורווה (Kapchorwa) עיירה בגובה 2,000 מ' מעל פני הים. מדובר בעיירה במורדות רכס האלגון בגבול עם קניה. הרצים ההדוקים שביניינו בוודאי שמעו על הכפר איטן שבקניה, כפר ממנו צמחו רצים בכירים רבים בני שבט הקלאג'ין בראשם אליוד קיפצ'וגה. קאפצ’ורווה היא עיירה המקבילה לאחותה הקנייתית, אליה מגיעים אתלטים מכל אוגנדה ומזרח אפריקה, הם עורכים מחנות אימוני גובה ברכסים הסובבים לעיירה ובאצטדיון החדש הממוקם במעלה הרכס בגובה של 2,600 מ'. את הקמת האצטדיון מממן אלוף העולם הטרי בריצת 10000 מ' האוגנדי ג'ושוע קיפרוי צ'פטגאי, בן הכפר.

אני וחברתי קסניה הגענו לאזור במטרה לטפס לפסגת הר האלגון (4,321 מ') הר געש כבוי שהדרך אל הלוע שלו רוויה נופים מרגשים ומוריקים. במדינה בעלת אקלים טרופי כמו אוגנדה הגשמים הרבים היורדים מצליחים להצמיח צמחייה ירוקה אפילו מבין חריצי הסלעים הבזלתיים הקשים. ידעתי שנהיה בקרבת קאפצ’ורווה ולא יכולתי לחכות עד שאגיע למקום המיוחד הזה. בדרך ליציאה לטיפוס שהינו בעיירה סיפי (Sipi). השכמתי קום ותפסתי טרמפ לקאפצ’ורווה, הגעתי לעיירה בדימדומי הבוקר ויצאתי לריצת נפח של 22 ק"מ במעלה הרכס אל עבר האצטדיון החדש: 11 ק"מ הלוך עם טיפוס של 650 מ', כמה תמונות מהאצטדיון החדש ו-11 ק"מ חזור. זהו בהחלט תרגול טוב לקראת הישראמן והוא מדמה את הירידה מנטפים בסיום הרכיבה בישראמן. השפעת הגובה ושינויי השיפוע הקשו מאד על היכולת ליצב נשימה, תוספת חיובית לאתגר.

במהלך האימון הצטרפתי לאתלטים מקומיים שפגשתי בדרך, קיבלתי מהם הסבר על המקום והזמנה לארוחת בוקר מקומית, אשר היתה כמובן טבעונית. אחרי הארוחה עשינו סיור במתקני האימונים הצנועים שלהם, זכיתי לחלוק שולחן לצד מדליסטים אולימפיים שזה עתה נחתו מאליפות העולם בדוחא ולשוחח עימם כאילו יש בינינו חברות של שנים. נפעמתי מהערכים של האתלטים אשר היו צנועים וגילו עניין רב לגבי המבקר עם השיער המוזר מירושלים המוכרת להם כנוצרים או מוסלמים.

המשכנו לתור את אוגנדה לרוחב, עשינו סנפלינג מפלים, טיולי יום, שווקים עמוסים ונסיעת אוברנייט באוטובוס הרחק למערב המדינה, לבסוף הגענו לאי איתמבירה (Itambira) באגם בוניוני (Lake Bunyonyi) בקרבת הגבול עם קונגו ורואנדה, האגם בגובה 1962 מ' מעל פני הים. האי כל כך יפה, שקט ומפנק שהחלטנו להישאר לרבוץ מספר ימים בבקתת הקש הפרטית ששכרנו על גדת האגם. האי קטן (לא יותר מ 1 ק"מ אורכו) והררי, אך אופי הקרקע איננו מאפשר אימון מהירות שטוח, אבל זה מה שהיה כתוב בתכנית, אז מצאתי מדשאה במרכז האי שקוטרה 50 מטר ויצאתי לאימון אינטרוולים שהסתכם ב-23 ק"מ (מעל 120 הקפות).

זה היה אימון ארוך, סיזיפי ולא נוח, כנראה כמו בכל תחרות. התמודדות מנטלית היא רכיב משמעותי במהלך כל תחרות: כמה עוד נשאר? מי עקף אותי? מתי תגמר העלייה? כמה עוד אוכל לשאת את הכאב? ברור לי שאם לא אתאמן על הרכיב המנטלי לקראת הישראמן כחלק מתכנית האימון, לא אהיה מופתע כשבתחרות אשבר מכל שינוי בתכנית. פרט ל"תוספות מנטליות" שהוספתי לעצמי באימונים באוגנדה, כשאני בארץ ומתאמן עם הקבוצה, יש מי שדואג לי לתוספת שכזאת בכל אימון.

והיה גם את מרוץ אייל | צילום: רונן טופלברג

כשאתה על האי בחופשה זוגית אין דרך טובה יותר לפתוח את הבוקר מאשר להקיף את האי בשחייה בזמן שקסניה השתזפה וקראה ספר בנעימים. התחלתי לשחות וכעבור כ-2 ק"מ הקור התחיל להשפיע עליי. נעים זה לא היה, אבל היתה לי מטרה: להקיף את האי. אחרי קצת יותר מ 3 ק"מ סיימתי את ההקפה, קסניה כבר לא השתזפה על המזח, היא הלכה לחדר בגלל הגשם הטרופי שהתחיל לרדת תוך כדי ששחיתי. רצתי לחדר כדי לחפש מגבת, שמיכה או כל דבר שיחמם אותי. לקח לי בערך שעה להחזיר את טמפרטורת הגוף למצב נורמלי והמשכנו לארוחת הבוקר.

לקראת סוף הטיול כבר תכננתי את "הנחיתה" שלי. יומיים לאחר שנגיע לארץ היה לי בלו"ז את מחנה אימון רכיבה של הקבוצה "טריפל חרמון". במחנה כזה מטפסים שלושה ימים את החרמון, יום אחרי יום, קליל בסך הכל. האמת שאני קצת חושש, כיוון שכבר חודש לא עליתי על אופניים ואני שואף לחזור להוביל בדבוקת החוד של הקבוצה ומקווה שאצליח לעמוד באתגר. אך על כך בבלוג הבא.

להרשמה לישראמן לחצו כאן



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתיבת תגובה

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"זה קשה להתאמן למרתון, אבל אפילו יותר קשה לא להיות מסוגל להתאמן למרתון", ארון דגלאס טרימבל


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג