אם רוצים אין זו אגדה – סיפורו של אסף צור

A VPN is an essential component of IT security, whether you’re just starting a business or are already up and running. Most business interactions and transactions happen online and VPN
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp

מאת:יחיאל מילר


שתי תחרויות האיירונמן הראשונות של אסף צור, קצין חבלה במשטרת ישראל, לא היו יוצאות דופן. אבל התחרות השלישית היתה שונה בתכלית. אלו היו 13 שעות של כאבים, לחימה ונחישות; של מאבק הרואי בפציעה קשה שקרתה בעת פירוק של מטען חבלה ברצועת עזה.

הטריאתלטים הישראלים גילו את החוויה האדירה של השתתפות בתחרויות 'איש הברזל' בעולם. בשנתיים האחרונות גדל מספר המשתתפים באיירונמן, ורבים מהם הציבו את התחרות הארוכה והמתישה הזו כיעד מרכזי בתכניות האימונים שלהם. חלק רכש ניסיון בשלוש תחרויות ומעלה. הסיפור האישי של כל אחד מהמשתתפים מייחד את אנשי הברזל מאחרים, והפעם זהו סיפורו של אסף צור שחזר לאחרונה מברזיל, שם התחרה, יחד עם חבורת טריאתלטים מישראל, בפעם השלישית באירוע אתגרי זה. בשתי התחרויות הראשונות שלו – בשוויץ ב- 1999 ובאילת ב- 2000, אסף לא היה שונה מאחרים שעשו את ההכנות הנדרשות לקראת התחרות, אבל בתחרות השלישית – כאן בא סיפורו האישי המרתק.

ניצל ממוות
אסף צור הוא קצין חבלה במשטרה. במהלך האינתיפאדה השנייה, ב- 28 בדצמבר 2000, נקראו אסף וצוותו לנטרל מטעני חבלה בדרום רצועת עזה. אחד המטענים התפוצץ ושני חבריו, סרן גדי מרשה, קצין הגששים של הגדוד המדברי, ורס"ר יונתן וורמלי נהרגו. מזלו של אסף צור שפר עליו. הוא נפצע באורח בינוני, בעיקר בכף יד ימין ובשוק רגל שמאל. לאחר ניתוח ארוך להוצאת הרסיסים התברר שכף היד יצאה מכלל פעולה בגלל פגיעה עצבית, וברגל נפגעו שרירי השוק וחלק מהם נקטע. העצב על אובדן חברים והפציעה שעלולה היתה לקטוע באחת את דרך חייו כטריאתלט פעיל הודחקו בשלב זה על-ידי יצר ההישרדות של מי שניצל ממוות.

פלורניאפוליס, אי בדרום ברזיל. ביום ראשון, 30 במאי 2005, ב- 7 בבוקר הוזנק נחשול ענק של מתחרים, על חליפותיהם המיוחדות, לתחרות איש הברזל. אסף צור היה בין אחרוני הנכנסים למים, כיוון שרצה להימנע מהחבטות הרגילות ברגעי השחייה הראשונים. הרגליים עדיין לא החלימו לגמרי, וכל מגע עם מתחרה אחר עלול היה לגרום לכאבים עזים. אף-על-פי כן פגע אחד השחיינים בשוק הפגועה, וכאב בלתי נסבל הרעיד את גופו עוד בטרם החל במאמץ האמיתי. באותם רגעים חלפה במוחו המחשבה – האם יהיה מסוגל לגייס את היכולת הנפשית והגופנית כדי להתגבר על כל המכשולים הניצבים בפניו בדרך המפרכת שמחכה לו? חלפו כמה רגעים קשים עד שהנשימה התייצבה וההחלטה להמשיך קיבלה משנה מרץ. הוא חש אופטימיות. הסבל לאחר הפציעה ותהליך ההחלמה והאימונים המפרכים הופכים לאנרגיה זורמת שהעצימה את הדבקות במטרה.


לאחר ניתוח ארוך להוצאת הרסיסים התברר שכף היד יצאה מכלל פעולה

לומד לחיות עם הכאבים
ארבע וחצי שנים קודם לכן, מיד לאחר הפציעה, הדברים לא נראו מעודדים בלשון המעטה. "נכון, מיד לאחר הפיצוץ ההרגשה היא של חיות", אומר אסף. "שרדתי, אני חי, אין דבר שיעצור אותי כעת. קיבלתי הזדמנות לחיים נוספים והחלטתי שאני מנצל אותם עד תום". אולם כדרכם של דברים המציאות היתה קצת שונה, לעתים אכזרית. מה שהיה מובן מאליו הפך להתמודדות יום-יומית עם חוסר תפקוד של יד ימין וחוסר יכולת לדרוך על רגל שמאל. אסף, בן 40 ואב לשלושה ילדים, מצא עצמו נכנס ויוצא מחדרי הניתוחים. אשתו חגית, בעלת החיוך הנצחי החוטאת אף היא בריצות ארוכות, צריכה להסתגל לבעל שאורח חייו משתנה בבת אחת, והוא מצידו מלא הערכה על הסיוע הנפשי והפיזי שהיא מעניקה לו.

בשלב זה נכנס לתמונה גיל וינר, חבר-מאמן-שותף לאימונים. גיל הוא מראשוני הטריאתלטים הישראלים שהשתתפו בתחרויות 'איש הברזל' בעולם ובארץ, וכיום הוא מאמן, יחד עם רן שילון, את בכירי הטריאתלטים בארץ לתחרויות אלו. גיל הכיר לאסף את הפיזיותרפיסט יורם צבי, שלקח אותו תחת חסותו ולימד אותו ללכת מחדש ולהסתגל לכאבים העזים ברגל הפגועה. "למדתי לחיות בשלום עם הכאבים ולא לפחד מהם", סיפר אסף. כאן חלה תפנית בתהליך השיקום; ניצחונות קטנים וניצני מחשבה על חזרה לאימונים בהליכה רצופה של 500 מטרים. היד אינה מתפקדת, הרגל כואבת אבל גיל קובע את המרחק ואת זמן האימונים.

"עושים את איירונמן ברזיל"
יחד עם חזרה הדרגתית לאימונים אסף חוזר ליחידה ומנהל מאבק עם הממונים עליו כדי שיוכל לחזור לשטח ולא להסתפק בתפקיד מינהלי. בד בבד הוא מנהל מאבק עם עצמו, מרגיל אט אט את יד שמאל למלא את מקומה של יד ימין הפגועה ולומד לחיות עם המגבלות. הוא שב לאימונים וחש סיפוק עצום כשמצליח לסיים ב- 60 דקות את מירוץ עין-גדי לעשרה קילומטר. הוא ממשיך להתחרות בריצה ובטריאתלון, ובשלב מסוים גיל מודיע לאסף: "עושים את איירונמן ברזיל". אסף מתלהב: "זהו הדבר האמיתי, לב לבו של הטריאתלון. זה הדבר האחרון שנותר לי לעשות כדי לחזור לחיי הקודמים, כפי ששאפתי שיקרה".

גיל ואסף מתכוננים, יחד עם עוד קבוצה של טריאתלטים, לקראת התחרות הקשה בברזיל. העומס והיקף האימונים גדלים בהדרגה בריצה וברכיבה, אך על השחייה הוא נאלץ לוותר בגלל הכאבים החדים ברגל בעת המגע עם המים. נקבע שזמן המטרה בברזיל יהיה 12 – 13 שעות, במאמץ שלא 'ילחץ' יותר מדי על שרירי התאומים הפצועים כדי שלא ייתפסו חלילה. הזמן חולף והמוכנות הגופנית והנפשית גדלה.

חולף על פני 300 מתחרים
תמו ההכנות והבוקר של היום הגדול כבר כאן. אסף מתאר: "אחרי שחייה של קילומטר בערך הנשימה הסתדרה והכאב ברגל פחת, והתחלתי לשחות בקצב שלי. אני עדיין לחוץ אבל יודע שהמשבר הראשון כבר מאחורי. ביציאה מהמים גיליתי ששטח ההחלפה כמעט ריק. לא ידעתי שהייתי איטי עד כדי כך. אני עולה על האופניים ומתחיל לעקוף מתחרים בדרך. אני מרגיש בשליטה, הכאבים נסבלים ואני מתקדם. עד סוף התחרות אתקדם בכ- 300 מקומות. הידיעה שאני שותף לאיירונמן פעם נוספת משרה עלי תחושת סיפוק ואני מרגיש שאני רוכב היטב.
לאחר כ- 35 קילומטרים הרגשתי שאני בקצב טוב, מצליח ללחוץ ולא מאמץ את הרגל יותר מדי. בקילומטר ה- 45 מתגלה הסיבה. אחרי הסיבוב, כשרבע מסלול מאחורי, אני חוטף מכת רוח איומה שמורידה אותי ל-22 קמ"ש. אני מתגבר גם על המשבר הזה.
בקילומטר התשעים, לקראת סיום הסיבוב הראשון, עוברים לרכב על אבנים. הרעידות מכות בפדלים ומשם לרגל, לכידון וליד. נכנסתי למצב רכיבה שבו אני רוכב בכביש מגורד, יד ימין מונחת על האיירובר, הרגל מנותקת מהפדל, ואני מדווש ברגל אחת בלבד.
לשמחתי הקטע לא ארוך מ- 300 – 400 מטר והרגל חוזרת למקומה. הסיבוב השני מסתיים גם הוא והגוף מתחיל לצעוק די. נמאס לרכב, תן לרוץ מאה קילומטר העיקר לרדת מהאופניים. בסוף מגיעים גם לזה, וברגע שאני יורד מהאופניים אני שואל את שאלת הנגד – איך לכל הרוחות מתחילים לרוץ עכשיו? האמת שתכננתי קצת ללכת אבל הגוף עובר לריצה מעצמו.


איירונמן ברזיל – זהו הדבר האמיתי. זה הדבר האחרון שנותר לי לעשות כדי לחזור לחיי הקודמים

מקבל צמיד צהוב
אני מקטין את הצעדים כדי להקל במקצת על הזרמים שעוברים בשרירי הרגל. עד כאן הכאבים מוכרים, הרי אני חי אתם כבר ארבע שנים. הקצב סביר – כ- 6 דקות לקילומטר, עד הקילומטר התשיעי. בלית ברירה אני רץ והולך לסירוגין, העיקר להתקדם כל הזמן. אחרי 10 דקות אני רואה את אבי מוטולה, המקדים אותי, בדרכו חזרה מנקודת הסיבוב. הוא נראה במצב רוח מעולה וגם אני נדבק בו. רן שילון אחריו. בנקודת האמצע אני מקבל צמיד צהוב המאשר שנותרו לי שני סיבובים בני 11 ק"מ שלאחריהם אני זכאי להיכנס למשפך המוביל לנקודת הסיום. שלוש פעמים במהלך הריצה עוברים ליד המשפך. לא קל לראות מתחרים המבצעים את ספרינט הסיום לעבר שער הסיום ולדעת כי לך נותרו עוד 21 ק"מ. שמחתי על קבלת הצמיד ויצאתי לסיבוב נוסף.
אני חש כאבים חדשים ולא מוכרים, מעין מלחציים בלתי נראים הלוחצים על שרירי התאומים. כל צעד מעביר גל אגרסיבי לתוך כף הרגל. אבל נותרו שני סיבובים בלבד, ואין סיכוי שאפסיק עכשיו. אני מקבל את הצמיד הכחול ויוצא לסיבוב האחרון. מסביב כבר חושך, ואני מרוכז בעיקר במטר שלפני עד שאני שומע את שמי. "בהצלחה, הסיבוב האחרון עובר מהר, ניפגש בסיום". גיל וינר נכנס למשפך הסיום. אני שמח שעבורו זה מסתיים עכשיו.

אושר עילאי
תחושת הסיום כבר כאן. נותר עוד סיבוב אחד, עוד 11 קילומטר שאינם מפחידים יותר. הכאבים החדשים מלווים אותי כבר סיבוב שלם אבל הכול בסדר. עשיתי חישוב שאם אתמיד בריצה ברוב המרחק שנותר אצליח לרדת מ- 13 שעות. אני רץ, קצת צולע אבל רץ. שלושה ק"מ לפני הסיום אני חולף על פני רן וזוכה לקריאות עידוד רמות.
קילומטר אחרון. אני מסתכל כלא מאמין על שני הצמידים. והנה זמני מגיע. המתנדבים מורים לי להיכנס למשפך הסיום, ואני מציין לעצמי שאני לא מרגיש כאבים. עוד מאה מטר, תשעים, שמונים…ואני חש את ההתרגשות נאגרת בתוכי. רק מי שחוצה את קו הסיום אחרי מאמץ כה מפרך יודע מהי חוויה ממכרת, הרגשת התעלות, סיפוק ואושר שאינם ניתנים לתיאור. תחושת ההישג התעצמה הפעם יותר מתמיד. הכול צף ועלה – הפיצוץ, ההחלמה, השיקום, החברים שלא שרדו, המשפחה שאתי, מעל הכול המשפחה. אם לא הייתי גבר ישראלי גיבור העיניים בטח היו נרטבות לי, אבל למזלי נכנסה לי בדיוק קצת זעה לעין אז זה בטח נרטב בגלל זה.
העצירה אחרי פעילות רצופה של כמעט 13 שעות (12 שעות ו- 51 דקות ליתר דיוק) מזעזעת את הרגל. בבת אחת אני מרגיש שאני לא יכול לדרוך עליה אבל למי אכפת, אני כבר אחרי".

עד כאן הסיפור של אסף שמקפל בתוכו את הייחודיות של אנשי הברזל, שהטריאתלון הוא עבורם לא רק אימונים ותחרויות אלא דרך חיים. לא רק תחרות ספורט אלא מאבק מתמיד ומאמץ מפרך, המחשל את הגוף והנפש ומוכיח שהשמים הם הגבול. והפעם יותר מתמיד.


לחץ כאן – לרכישת מנוי למגזין עולם הריצה



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"זה קשה להתאמן למרתון, אבל אפילו יותר קשה לא להיות מסוגל להתאמן למרתון", ארון דגלאס טרימבל


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג