מאת:עופר ביידה
עד לפני כשלוש שנים, לא ממש חשבתי באופן רציני על השתתפות באולטרה מרתון, ואם כן הנחתי שזה יהיה במרוץ כביש גדול, כמו למשל מרתון הקומראדס בדרום אפריקה, שמשתרע על פני קרוב ל-90 קילומטרים.
לפני שנתיים וחצי, במהדורה השנייה של האולטרה מרתון של פרו-ספורט, כבר השתתפתי במקצה ל-30 ק"מ, והתייחסתי לרצים במקצה הארוך באותו היום למרחק 60 ק"מ, כאל גיבורים.
שנתיים לאחר מכן, כשבעה חודשים לפני המרוץ אותו אני מסכם עכשיו, כבר הצטרפתי למקצה ל-50 קילומטרים באולטרה מרתון של פרו-ספורט, כשהפעם אני מתייחס לרצי המקצה הארוך ל-100 ק"מ, כאל משוגעים.
כאשר פורסם קיומו של מרוץ חוצה ארץ למרחק של 100 מייל, אחרי שכבר נרשמתי למרתון ברלין (אותו סיכמתי לא מזמן בטור זה), אמרתי ליזם ולמארגן ראובן מילמן, שמרתון ברלין שמתקיים חודש לפני מרוץ "חוצה ארץ", יכול להיות חלק מהטייפר (חידוד) לקראת ה-100 מייל…
אחרי שהתמודדתי בהצלחה מסוימת (הכול יחסי) עם 42.195 הקילומטרים בברלין, אני שוקל אם אפשר לבקש להגדיל את המרחק באותו "משטר (אי) אימונים" שלפיו התכוננתי לברלין.
אם באולטרה האחרון של פרו-ספורט בחרתי במקצה ל-50 ק"מ, כדי לא לרוץ בלילה כפי שעשו רצי ה-100 ק"מ, הרי פה נראה לי שה-100 ק"מ שמזנקים ביום חמישי אחר הצהרים, אמורים לרוץ את רוב המרוץ בשעות הלילה, וכך לחסוך שעות ריצה לא מעטות בחום, שצפויים לרצי ה-100 מייל, שאמורים להיות מוזנקים בבוקרו של אותו היום.
וכך, מספר ימים לפני המרוץ אני מבקש להירשם למקצה זה, ראובן שמכיר את "משטר האימונים" שלי, עוד מנסה לשכנע אותי, "להסתפק" במקצה ל-60 ק"מ, אך ללא הועיל…
מאחר ואני מתחייב לריצה בשלב מאוחר, לוקח לי זמן להבין, שבעצם המרוץ שכולל חלק מהקטעים של המקצה של ה-100 מייל והינו הלוך חזור, מסתכם בעצם ביותר מ-52 ק"מ לכל כיוון, וכך המרחק המצופה מתקרב ל-105 ק"מ.
ימים ספורים לפני המרוץ, בעקבות החום הצפוי ביום הראשון של המרוץ (יום חמישי), המארגנים מוסיפים דרישה מהרצים והרצות, לשאת עליהם כמות מינימלית של מים, למרות שמראש המרוץ הבטיח תחנות שתייה כל כ-5 ק"מ, (שיכללו גם מזון כמו בננות בייגלה וכו').
למעשה עוד לפני שנתקלתי בדרישה זו, ושקלתי להשתתף במקצה ל-100 ק"מ, נראה לי לא סביר לרוץ בלי מים בכלל, וכך הדרישה למקצי ה-100 ק"מ ומייל, לרוץ עם ליטר מים, לא מוציאה לי את האוויר מהמפרשים.
ביום המרוץ אני עוד מספיק לקנות כמה חטיפי אנרגיה של פאוור בר, שעזרו לי לסיים 50 ק"מ באולטרה האחרון של פרו-ספורט, גם אם הפעם לא השגתי את הטעמים המועדפים עלי (בננה כמובן).
פחות משעה לזינוק המקצה ל-100 ק"מ, ואני מגיע למתחם המרוץ בצומת דבירה.
בדרך אני חושב שהמרחק שנסעתי מעיר מגורי (חולון) לכאן, – קצת יותר מ-80 ק"מ, קטן מהמרחק אותו עלי לרוץ, וזה גורם לי לחשוב שוב על ההיגיון שבשיגעון…
לחיצה על כל אחת מהתמונות בכתבה תפתח חלון חדש ובו התמונה ברזולוציה גדולה יותר.
לבד ממקצי היחידים (100 מייל שהוזנקו כבר, 100 ק"מ שיוזנק בקרוב, ו-60,30 ו-15 ק"מ שיוזנקו מחר לפנות בוקר) יש גם מקצה שליחים ל-100 מייל (160 ק"מ).
רוב הקבוצות כבר הוזנקו בשעות האחרונות לפי צפי הזמן בו הם יסיימו, אבל אני מספיק להגיע לתדרוך של הזינוק האחרון.
במקצה זה מוזנקים גם שתי קבוצות שלובשים את החולצות הכתומות "רצים עם מתן", ורצים לזכרו של סמ"ר מתן בסקינד, שנהרג כשלוש וחצי שנים קודם בתאונת דרכים בצומת דבירה, כאשר נהג משאית עלה על תחנת ההסעה לא רחוק מנקודת ההזנקה, בה היה מתן ז"ל.
לפני הזינוק התקיים טקס קצר לזכרו .
והזינוק יוצא לדרך.
אני אומר שלום לאילן קלנר מחברת 4sport שמודד את הזמנים באירוע, וגם הוא תמה על בחירתי במקצה של ה-100 ק"מ, ושואל האם אני מצפה לסיים לפני שמונה בבוקר, אני עונה שאם לא אסיים עד אז (16 שעות) כנראה שכבר לא אסיים…
לא לגמרי ברור מאיפה הייתה האופטימיות, אבל יצאתי מהנחה, שגם אם אעשה את רוב המרחק בהליכה מהירה, אסיים בתוך פרק זמן זה.
כחצי שעה עוברת ואני מסיים להתארגן, מנשא המים כבר מכיל ליטר מים, וגם שאר הציוד (פאוור בר, כדורי מלח, וכו' כבר בתוכו).
התדרוך למקצה ל-100 ק"מ כבר החל ואני שומע את שמי מוכרז ברמקול,
וממהר להצטרף.
יעל דהן ממועדון רצי תל אביב, תיעדה את החבר טל סלע שניצח במקצה ל-50 ק"מ באולטרה הקודם בו רצנו, וגם פה מקומה לא נפקד.
אנחנו יוצאים לדרך!
לשמחתי האולימפוס (אחת מ-2 המצלמות הקטנות שלי), חזרה לאחר מסע ארוך בפורטוגל, וכך היום אין תירוצים ואפשר להתחיל עם התמונות.
הזכרתי את טל סלע, אז הנה הוא בשפצור אחרון של הציוד, רגע לפני שהוא ייעלם הרחק לפני.
בניגוד למרוצים אחרים, בהם הרצים היותר מהירים פותחים פער מהשאר מהר מאד, נראה שפה בינתיים אף אחד לא ממהר, סה"כ יש לנו עוד יותר מ-100 ק"מ לסיום…
באולטרה הקודם רצתי חלק מהמרחק עם אילנית חזן, והפעם היא הייתה זו שכתבה לי את ההודעה, שלימדה אותי שה-100 קילומטרים התארכו קצת.
בתמונה היא רצה עם אביעד סי ג'יי.
לאור העובדה שהיא רצה באחד האימונים 60 ק"מ, ואני לא כל כך, אין לי ספק שכנראה שהפעם, אני לא אוכל לרוץ בקצב שלה, יותר מדי זמן .
אביפל (פנו) קוטר ופרדי בן הרוש רצים גם היום יחד, בוודאי ניפגש עוד בהמשך.
עטרה רון מאיילות, שהמסלול מוכר לה היטב בהיותה מהקיבוץ שובל, שקרוב לנקודת הזינוק, מנסה לחוות חוויה מתקנת, אחרי שנאלצה להפסיק את האולטרה האחרון (פרו-ספורט 100ק"מ), לאחר 80 ק"מ, בגלל פציעה.
גם אוסקר טוזמן בן ה-72 (איילה ותיקה אף הוא), לא סיים את המקצה ל-100 ק"מ באולטרה הקודם, ולכן גם לו יש "חשבון פתוח" עם מרחק זה.
הרי רחמיל סוגר בינתיים את הרשימה,
ועכשיו אפשר להתקדם הלאה,
כדי לפגוש שוב את אביפל (פנו) קוטר, פרדי בן הרוש ויובל חביבי .
בדקות הבאות אני רץ עם עטרה, ואנחנו מדברים על המסלול של מרוץ זה, מרוצים בכלל ועוד.
כרגיל, אני מנסה להכניס לתמונות גם את השילוט/חיצים, שמסמנים לנו את הדרך.
הריצה בקטע זה לא הכי נוחה, אבל אנחנו רק בהתחלה, אז נשמור את הקיטורים לשלב יותר מאוחר.
השלט שמורה לנו להאט (ולתת זכות קדימה), אולי היה צריך לגרום לי באמת להאטה כלשהו, אבל זה כנראה לא יקרה מרצון, אלא מחוסר ברירה בהמשך…
בינתיים אני משיג שוב את אילנית חזן, הפעם יחד איתה בתמונה אבי הורוביץ.
אני מנסה למצוא "צלמ/ת מתנדב", בסוף עטרה רון "מתנדבת", לנסות לצלם אותי עם הקנון,
מצלם אותה עם האולימפוס,
מצלמת אותי…
וממשיכה קדימה.
אני ממשיך בשינויי הקצב ושוב עובר קדימה, הפעם שרון ויסבלום מצטרף לתמונה.
תחנת דלק של פז ממול,
וזה הסימן שלאחר כ-5 ק"מ (לא הפעלתי את תכונת ה-Auto Lap של הגארמין, כך שאין לי זמני ביניים בצורה מסודרת, כמו שהיה לי במרתון ברלין), גם תחנת אנרגיה בשביל הרצים והרצות, מחכה מעבר לפינה.
נראה שהאבק מתחיל להשפיע על איכות התמונות,
לא על איכות התחנה, לפחות לעניות דעתי…
אני שותה קצת מים, משקה איזוטוני, ומקלף לי בננה.
חוזרים לריצה,
וגם מקומן של העליות לא נפקד.
אני די אוהב לצלם גשרים במרוצים…
אסף גוריון רץ עם החולצה של מרוץ השליחים הר לעמק, אבל הפעם הוא יצטרך להתמודד עם מרחק אולטרה מרתון, ללא עזרה של חברים!
גם אורן צבר יצטרך להתמודד עם המרחק התלת ספרתי לבד.
למרות האבק, נראה שגם התמונה הבאה מרמזת על תחילתה של עוד עליה,
שיהל דותן (שצילם אותי גם באולטרה הקודם בו רצנו) מנצל כדי לפתוח נגדי "דו קרב" צלמים…
נראה שהעלייה הסתיימה בינתיים,
לא שזה צריך להשפיע על מסילת הרכבת, לידה אנו רצים בקטע זה של המסלול.
השלט הבא מבשר שהגענו ל-7.5 ק"מ שהיא נקודת הסיבוב למקצה ל-15 ק"מ, שאמור להיות מוזנק בעוד כ-16 שעות, בשעה תשע בבוקר יום שישי.
מאחר והגארמין לא יכול לעזור בזמני ביניים, נסתפק בזמני צילום התמונות, שלפיהם עברתי מרחק זה ב-50 דקות לערך.
גם עליה קצרה לא הייתה בדיוק בתכנון עליו בניתי, מצד שני גרף גבהים פורסם בתיק הקבוצה באתר המסלול, אני אומנם לא קבוצה, אבל למה להיות קטנוניים…
נראה שגם צלם ווידיאו התמקם בשטח.
כידוע בסוף כול עלייה מגיעה ירידה…
במרתון ברלין לא הצלחתי לצלם את המטרו תוך כדי הריצה, הפעם זה מצליח!
אני ממשיך לחפש לצלם את החיצים,
יהל דותן כנראה מצלם דברים יותר מעיינים…
השעה כבר חמש אחר הצהריים (שעה של ריצה), סרט הסימון שאמור להזהיר אותנו מלהמשיך בכיוון לא נכון, נראה אף הוא לאור הדמדומים ומבזק המצלמה שלי.
כמובן שפנס הראש שלי, וגם פנס רגיל אותו אני מחזיק ביד הפנויה (בלי המצלמה), דולקים זה מכבר.
חלק מרצי המקצים ל-100 ק"מ וכמובן רצי המקצה ל-100 מייל לוו ע"י רוכבי אופניים.
מדי פעם פגשנו רכב על המסלול, שכנראה היה לעזר לחלק מהמשתתפים, מטעם המארגנים.
אני פוגש שוב את פנו קוטר ופרדי בן הרוש,
דקות ספורות לפני שאנחנו פוגשים את שטיח הבקרה, בתחנת השתייה/החלפה מאחז.
זמן הביניים שנרשם לי מצביע על קרוב ל-1:11 שעות.
גם לתחנה הזאת אין לי טענות, מבחינת מים, איזוטוני ובננות.
אסף גוריון עושה את הדרך עם בקבוק מים ביד, לי בינתיים מנשא המים שעל גבי לא מציק יותר מדי…
אני שמח שבינתיים אני לא רץ לבד,
וכנראה שגם יהל דותן, נהנה להיות מדי פעם, להיות בצד השני של המצלמה.
הגשר שמלפנינו כנראה יותר מרשים ממה שמראה התמונה, אבל בשעות הערב זה מה שיש.
אני יכול רק לקוות שאחלוף על פניו שוב, לפני עלות השחר, גם במחיר תמונה פחות טובה…
אין לי ספק, שעטרה רון תעמוד במשימת המפגש הלילי עם הגשר, בהצלחה גדולה.
מאחר ואנחנו רצים כעת במקביל לכביש שש, אנחנו פוגשים את השלטים שנמצאים לאורך הכביש.
השלט הנוכחי מבשר שהיציאה הקרובות הן קריית גת ושורק.
אבי הורוביץ מחייך למצלמה,
לפני שגם הוא משאיר אותי מאחור.
אנחנו ממשיכים לרוץ בחשיכה,
אך מהר מאד הרצים שמלפני נעלמים בירידה, שבה עברתי להליכה, שלא לומר כמעט זחילה…
את הירידה הזאת (שבדרך חזרה תהפוך לעלייה) אשמח דווקא לראות באור יום.
השלט לסיום הקילומטר ה-15 ונקודת הסיבוב לרצי המקצה ל-30 ק"מ, מופיע מול,
וזמן צילומי התמונות מסכם מרחק זה ב-1:45 שעות.
אני שמח ששוב הדבקתי כמה רצים.
נמשיך בעקבות החיצים האדומים,
אל תחנת הריענון הבאה באזור נועם.
גם תחנה זו משביעה בינתיים את רצוני, ואנחנו גם נרשמים לצורך ביקורת.
אני כבר לא זוכר באיזה מהתחנות שעברנו עד כה זה היה, אבל כמה רצים שמסרו חבילה (ציוד/מזון), התאכזבו לגלות שהיא לא הגיעה, עד לזמן שבו הגענו לתחנה המיועדת.
לי לא היו תלונות על התחנות עד שלב זה.
עוד מספר דקות חולפות ואני שוב לבד,
עד שאני פוגש שוב את אסף גוריון.
אני ממשיך לחפש את החיצים כמו גם סטיקלייטים, גם אם בד"כ קשה לזהות אותם (את הסטיקלייטים) באורו של הפלאש.
השלט בתמונה, מבשר שאנחנו בקרבת מחלף קריית גת שמסתעף מכביש 6.
אסף מסב את תשומת ליבי לפקק שנראה בכביש, ואני משער (כפי שיתברר בדיעבד כהשערה נכונה), שזה בעקבות תאונה שקרתה בכביש.
היעד הבא שלנו הוא יער המלאכים,
כאן כבר אין כביש לסמוך עליו, כך שצריך לשים לב טוב לשלטי החיצים,
ולסרטי הסימון.
כמובן שאם מישהו רץ לפניך זה יכול לעזור (בתנאי כמובן שהוא לא יטעה).
אבל כאשר אני שוב לבד, והכיוון אליו מצביע החץ נראה כללי מדי ביחס להצטלבות הדרכים, אני עוצר ומנסה להבין מהו הכיוון הנכון.
אני מתקדם קצת ומזהה בהמשך חץ נוסף, וממשיך לכיוונו.
החיצים הבאים מאשרים שאני במסלול.
מאחר ולאחר השלמת הקטע מנועם ליער המלאכים אותו אני עובר כעת, רצי ה-100 מייל (והשליחים למרחק זה) אמורים לרוץ קטע של הקפת יער המלאכים (שלא נכלל במסלול רצי ה-100 ק"מ), אני מקווה שאני עדיין בקטע הנכון, ולא עברתי לקטע ההקפה…
התקווה שלי ממשיכה, כמו גם הריצה שלי בעקבות החיצים.
לא כל כך נעים לרוץ לבד ביער בשעה זו של הערב,
אבל לפחות החיצים ממשיכים לעודד אותי, שבמוקדם או במאוחר, הם יוציאו אותי מהיער…
יש חיצים על גדרות שמקיפים צינורות מים,
יש שמצאו משכן על מבנים נטושים,
וכמובן שרבים היו נטועים עמוק בקרקע…
אבל שני חיצים על אותו עמוד ובכיוונים מנוגדים, קצת מפתיעים אותי בשלב זה.
לאן לרוץ?
אני קורא בקול, כדי לראות אם יש רץ אחר באזור, אך אף בת קול לא באה לעזרי.
בלית ברירה, אני מקווה שההיגיון שלי עדיין עובד, לאחר 2:45 שעות,
ההיגיון אומר, שהחץ הימני מיועד לקטע של הקפת יער המלאכים (שהוא הקטע הבא של רצי המקצה ל-100 מייל והשליחים), בעוד השמאלי יוציא אותי מהיער, לכיוון תחנת הריענון/החלפה של יער המלאכים.
ואני אכן פונה שמאלה.
"הפרס" שלי הוא גשר שמופיע מולי,
אני מנסה לזכור, אם בסיפור הדרך של קטע ריצה זה, הוזכר מעבר מתחתיו, אבל מי בדיוק יכול לזכור פרט כזה, לאחר כ-20 ק"מ וקרוב לשלוש שעות ריצה…
עוד חץ מראה לי (כך אני מקווה), את הדרך לתחנת הריענון.
ורכבים שנראים בהמשך לאחר כדקה, מעודדים אותי שכנראה בחרתי בכיוון הנכון…
בתחנה זו פגשנו שטיח בקרה נוסף, וזמן הביניים שלי הוא 2:48 שעות.
אני שותה קצת מים וקצת איזוטוני, קצת מזון, ומשוחח קצת עם המרשלית של התחנה נרקיס.
את נרקיס פגשתי אותה בפעם הראשונה, בפעם היחידה שהגעתי לאימון למרוץ "חוצה ארץ" ואיכשהו פספסתי את הרצים והרצות (שהיא הייתה ביניהם) שנעלמו בחשיכה, בגלל עיכוב קצר כאשר שכחתי את הפלאפון ברכב….
הפעם אני לא מפספס הזדמנות לנוח קצת, לשמוע ממנה מחמאה שמרוב שהיא "התעייפה" מלקרוא את הסיכום שלי ממרתון ברלין, היא יכולה לסמן עליו כבר וי ולא צריכה לרוץ אותו בעצמה…
אני נפרד מהתחנה,
וחוזר אל הלילה, עם הסבר לאיזה כיוון להמשיך בכיוון נחלה, כדי שלא אחזור אל היער בטעות.
החיצים מובילים אותי,
לעוד מפגש עם אבי הורוביץ.
נחמד לראות קצת אורות,
כמו גם את הרי רחמיל, שאומר לי שהוא היה בטוח שהוא אחרון, אני מבטיח לו שהכבוד הזה, כנראה שמור לי.
האורות משכנעים אותי שזה מקום טוב לעצירה קצרה,
כדי להשקות את השיח שבתמונה, יותר משלוש שעות לאחר הזינוק…
כמובן שהתוצאה היא שאני שוב נשאר לבד.
מה נשאר לי לצלם חוץ מחץ,
ועוד חץ,
בצד אחד של הדרך,
או בשני.
גם את הסטיקלייטים ניסיתי לא לקפח,
שלא לדבר על סרטי הסימון בצד הדרך.
עוד גשר נקרה בדרכי.
אני נזכר במעומעם, שהמרחק מיער המלאכים לנחלה הוא יותר מ-8 ק"מ, שחולפים די לאט, למרות שבשלב זה אני עדיין משתדל לרוץ.
בסופו של דבר גם תחנת נחלה נכבשת בידי, ושטיח הבקרה רושם לי 4:03 שעות.
הגארמין אם אני זוכר נכון, מדד כ-30 קילומטרים.
אני כבר די עייף, אבל מוותר על מנוחה או ישיבה בכיסאות שבתחנה זו,
ופונה אל שולחנות השתייה והאוכל.
משום מה לא צילמתי את שולחנות השתייה, אבל נדמה לי שעדיין הייתה כזו בתחנה זו.
אוכל כמו שאפשר לראות בתמונה, כבר לא כל כך היה, מזל שיש לי פאוור בר…
אני אומר שלום לצביקה יהלום ושוש ברכפלד שמשתתפים במקצה השליחים ל-100 מייל.
ויוצא לדרך לתחנה הבאה.
אני ממשיך לנסות לעשות "בוק" לסטיקלייטים,
לפני שתמונה יותר מעניינת נקרית בדרכי, כאשר מספר רצים ורצות ממקצה השליחים, שהחלו כנראה לא מזמן את קטע ריצה זה, עוברים אותי,
ונעלמים בחשיכה.
אני מופתע קצת לגלות, שעוד רצים ממקצה השליחים מגיעים אלי רק עכשיו, כ-20 דקות לאחר שעזבתי את תחנת נחלה.
מצד שני הם רצו עד שלב זה שלושה קטעים יותר מרצי ה-100 ק"מ (שאני ביניהם), שמסתכמים לכ-23 ק"מ נוספים.
אני חוזר לצלם גדרות וחיצים,
עד להופעת הרצים הבאים.
החיצים פתאום משנים כיוון,
ומוליכים אותי,
אל עבר גשר.
בשלב זה כנראה פגשתי את המוביל של רצי ה-100 מייל, אבל התמונה כנראה לא שרדה.
אז נסתפק בתמונה של מישהו שכנראה היה נציג המארגנים, אותו כנראה שאלתי על הכיוון להמשך הריצה.
השלט מפנה אותי להמשיך בריצה על הכביש,
אל עבר מה שנראה כמו תחנת ריענון נטושה.
אני אפילו לא בודק את מכלי השתייה (לא נראה לי רעיון טוב, לסמוך עליהם בכל מקרה), ומסתפק בחופן של בייגלה, לפני שאני ממשיך הלאה.
ניסיונות שכנוע להמשיך לרוץ כמו רצי השליחים נענים על ידי בשלילה, אבל כמובן שלבקשות תמונה אני לא מסרב, אם זה אפשרי.
קו מתח גבוה (או שמא זה מתח עליון), גם לא נמלט מלשמש סמן דרך,
מה שלא מנע ממני (כנראה בטעות) לגלוש פתאום לשבילים חרושים.
אני ממשיך לחפש את החיצים, בתחנות שאיבה,
ליד הכביש,
או על הגדר.
השלט שמבקש לשמור על ימין הכביש (איפה רואים פה כביש), פחות מעניין אותי, אבל החץ שמתחתיו מבטיח שאני עדיין בכיוון הנכון.
עוד מספר דקות חולפות ועצם בלתי מזוהה נע לעברי במהירות.
לא הגיוני שרץ 100 מייל, גם אם הוא משתתף במקצה השליחים רץ בשלב זה כל כך מהר, ולכן אני שולף את המצלמה "ויורה".
התגובה לא מאחרת לבוא – "הרץ המצלם", קשה לטעות בקול ואני צועק לעבר הדמות – "מי זה וודג?'", ונענה כמובן בו זמנית ב – "זה וודג'".
הוא אומנם ענה לשאלתי מה הוא עושה פה, אבל כפי שאפשר להבין הוא כבר היה הרחק מאחור, כך שלא ממש הבנתי, ורק במרוץ אשדוד סיפר לי וודג' זבדיה (שהוביל את נבחרת ישראל במרתון, באליפות אירופה האחרונה בברצלונה), שאכן הוא השתתף במקצה השליחים.
הדקות חולפות ועוד ועוד רצים מופיעים מולי,
את חלקם אני אפילו מצליח לצלם…
כמעט שעה וחצי חלפה מאז עזבתי את תחנת נחלה, והגארמין מראה קרוב ל-40 ק"מ, שהוא בערך המיקום המשוער של תחנת כפר מנחם – 9.6 ק"מ אחרי תחנת נחלה.
אני מגיע להסתעפות, דרך אחת ממשיכה ישר, ושביל נוסף פונה ימינה.
אני רואה מרחוק בצד ימין אורות ואף רכבים, האם זוהי תחנת כפר מנחם, אבל לא ראיתי כל שלט לפנייה ימינה.
לעומת זאת אני רואה חץ ישר, למרות שנראה שדווקא תמונה שלו לא צילמתי, בניגוד למה שאני זוכר שרציתי לצלם.
אני מבחין באזור האורות והרכבים החשוד בעיני כתחנת כפר מנחם, במישהו שנמצא ליד מדורה, ומחליט שלא הגיוני שבתחנת ריענון תהיה מדורה, הרי ראובן הבטיח כאשר דיברנו בטלפון כשביקשתי להירשם למרוץ, שלא יהיו סטיקים, אלא יותר "אוכל לציפורים" כהגדרתו (ואני בכלל צמחוני).
הפור נפל ואני מחליט להמשיך קדימה.
קצת קשה להבין בחושך מה ניסיתי להמשיך לצלם, את ה"לא תחנה",
את הכיוון אליו אני לא צריך להמשיך לרוץ,
או סתם חץ שכבר לא רלוונטי, אחרי שעזבתי את הצומת, עם השביל החשוד כזה המוביל לתחנת כפר מנחם.
החלק השני של הסיכום שלי לאולטרה מרתון חוצה ארץ כאן
קישורים קשורים
תמונות אולטרה מרתון חוצה ארץ 2010, כולל כל התמונות מכתבה זוכאן
סרטון שהכנתי מהתמונות שצילמתי במהלך המרוץ כאן
| תגובות לטור של עופר ביידה בכתובת הבאה האימייל של עופר ביידה או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר |
