"אם יש לי מיתרים הם מתנגנים ברטט אם יש בי דאגה היא חשופה כמעט אם יש בי אהבה היא תאמר בשקט אם יש לי שורשים הם מתארכים לאט" (רחל שפירא)
השבוע קיבלה בתי השלישית תעודת זהות. אני זוכר את עצמי, אי שם בשנות ה-80 של המאה הקודמת, שם פעמי למשרד הפנים עם תמונת פוטו רצח אימתנית, שנועדה ללוות אותי שנים רבות קדימה ולהפחיד רבים וטובים. אופיר שלי כבר זכתה לקבל את אישור הישראליות שלה בטקס חגיגי בו אני הוא זה שמסר לה את התעודה הכחולה. לתעודה הסטנדרטית התלוותה "תעודת מהות", בה התבקשו ההורים להוסיף עוד ממד אישי לאקט הממלכתי. משהו ברמת "דע מנין באת ולאן אתה הולך".
"מאחר והילדה דומה לי להפליא חסכתי ממנה את האיחול להיות יפה כמו אבא"
מאחר והילדה דומה לי להפליא (פלוס שיער מרהיב וגומת חן ומינוס זקנקן) חסכתי ממנה את האיחול להיות יפה כמו אבא. שכל היא קיבלה מאמא, כישורים חברתיים מהאחיות ושמחת חיים טבעית. אז איזה מסר בכל זאת אוכל להעביר ברגע אולטרה-דרמטי כזה?
מאחר וניתנו לי 20 דקות של מחשבה לניסוח משפט המחץ שיגדיר את 104 השנים הבאות של הילדה, הפלגתי בזיכרוני יום אחד אחורה. ביום רביעי האחרון הקדשתי בוקר איכותי ליום עיון לזכרו של ד"ר ברק ירוחם מראשי ומייסדי קמפוס שיאים וקמפוס ברושים, ספורטאי ושופט אולימפי בתחום הרמת המשקולות ואיש ספורט בכל רמ"ח אבריו. לא הכרתי אותו אישית, אבל רוחו הטובה ריחפה בחלל האוויר, והמלים החמות שנאמרו לזכרו על ידי חבריו, תלמידיו וממשיכי דרכו העידו עד כמה עמוקה ומושרשת תרבות הספורט אותה הנחיל ברק ועד כמה ראה ברכה בעמלו.
לצד הרצאות מרתקות של ד"ר יוני ירום ממדיקס בנושא תרבות הספורט, ד"ר שון פורטל בנושא תזונה והתאמת דיאטות ואנדי רם אשר תאר בהומור וברגש את תולדות הצמד אנדיוני, התקיימו שני פאנלים. הראשון שם במרכזו את שאלת השאלות "לאן אתם רצים?" ושם במרכזו סוגיות המלוות רבים מאיתנו בחיי היומיום: תפקידו של המאמן, יחסי גומלין בין חברי הקבוצה, השפעת אורח החיים הספורטיבי על יחסים עם בני הזוג, הקשר בין השגיות בספורט לבין שנוייים בתחומי חיים אחרים, גישת המתאמנים: האם מעצימות נמוכה עד לאתגרי על או ממרתון כיעד מרכזי ומשם לאורח חיים פעיל? סכנת פציעות האורבת לכל אחד מאיתנו, תחרותיות או חובבנות, האם קיימים הבדלים בין גברים ונשים ועוד. כל אחד מהנושאים יכול היה להכיל פאנל משלו.
הפאנל השני עסק בנחיצותם של תוספי התזונה לספורטאים וכלל רופא המתמחה בתחום התזונה, נטורופת בכיר, תזונאית קלינית, שחיין אולימפי ואת נציג הספורטאים החובבים עלי אדמות (אם ילחצו עליי חזק אשבר ואודה שהמשימה הוטלה על כתפי החטובות). וגם אם המסקנה אליה הגענו היתה שאין מסקנה ברורה, הרי שדיון מסוג זה מכבד את עצמו, את שומעיו ולבטח את האדם שלכבודו התכנסנו.
אני יכול להמשיך ולספר אודות האוכל המדהים על טהרת הבריאות שהוגש לנו על מדשאות מרכז הספורט באוניברסיטת תל אביב (כולל…בראוניז מסלק!) אבל אני מניח שרובכם כבר רצים לשריין מקום לכנס של השנה הבאה.
רגע לפני שהתפזרנו עלתה לדוכן יעל ארד, תלמידתו של ברק ירוחם. היא דיברה על מורשת, על נוכחות, על מקצוענות ועל חזון. משפט אחד שלה נחרט היטב בזכרוני ואני מנסה לצטט: "ידעת לתת לנו את הכלים כדי לנצל את מלוא הפוטנציאל הגלום בנו".
זהו. חלפו 20 דקות. הגיע הרגע בו אני מוסר לאופירי שלי את הזכות והחובה בלהיות ישראלית, את תעודת הזהות ואיתה תעודת המהות. שם , ליד המילים :"אני מאחל לך ילדה שלי" כתבתי: "שתזכי להביט לאחור בסיפוק, פעם כשתהיי בגילי, ולדעת שמיצית את מלוא הפוטנציאל שלך ולא פחות חשוב – ליהנות מהדרך".
ובשקט בשקט אמרתי לעצמי, לא יזיק גם לי לקבל תעודת מהות עם משפט מחץ כזה …
