ככל שאני יותר רץ, קורא וכותב על ריצה מתברר לי באיזו מלכודת אני נמצא. כמו רצים רבים גם אני מושפע יותר מדי מתעשיית האשליות ולא מחובר בהכרח לריצה האישית שלי. אנחנו חיים בעולם של דימויים ומיתוגים ומעדיפים לשכוח שלא כל מי שקונה בהודי׳ס נהיה מיד יפה ומושלם כמו בר רפאלי. ומי שינעל את ה-Zoom Streak של נייקי, לא ירוץ בהכרח מרתון ב-2:04 שע' כמו אליוד קיפצ׳וגה ובכל זאת למענו של מקסם השווא המענג אנחנו קונים את הביגוד ורוכשים את ההנעלה ומזדוודים במיטב הגאדג׳טים שלא בהכרח מתאימים או מחמיאים לנו. נכון אדוני הכבד והנכבד, הטייטס החדשים של אדידס מחטבים אותך כמעט כמו את יוסיין בולט, אבל אתה לא. ככה בריצה וכך בדיוק בכל ענפי הספורט הפופולריים הכובשים את החוצות, הימים והפארקים.
הנעליים הן ללא ספק תחום מעניין שלא "צועד" במקום | צילום: abc media
עוד כתבות בנושא
לכל הטורים של אברום בורג בשוונג
מדוע כדאי לכם לרוץ על חוף הים?
כיצד הריצה כבשה את נשות העולם החרדי?
למה בעצם? כשאני, הרץ הגנרי, עוצם את העיניים אני מדמה את עצמי לעצמי שאני "כמו בפרסומות". בן 35 בערך, שוקל פחות משבעים ק"ג ורץ מרתון בפחות משעתיים וחצי. לצערי אני נאלץ לפקוח את עיני מפני מהמורות הדרך והרצים שסביבי ומגלה בכל פעם מחדש את האמת הנוקבת: אני לא ולא ולא.
מסתבר שהציוד שלנו כמו עולם התדמיות הלוכד אותנו ו(לא אחת) כמו תכניות האימונים שלנו פשוט לא מתאימים לנו. רץ מבוגר צריך זמן התאוששות שונה מסייח צעיר, רצה אחרי לידה חייבת תזונה שונה מזו שהיתה לה לפני שנכנסה להיריון. למי שסובל מדלדול העצם (אוסטאופורוזיס) צריך אימפקט אחר מצבי אתיופי, רץ כבד צריך לחשוב אחרת על הנעליים שלו ושאר ציוד הקצה כדי לא להרוס לעצמו את המפרקים, הכובע לקרח הוא לא בדיוק אותו כיסוי ראש שמתאים למתולתל.
הנעליים לא "צועדות" במקום
אני עוקב כבר הרבה שנים אחרי האבולוציה של ציוד הריצה. הנעליים הן ללא ספק תחום מעניין שלא "צועד" במקום. מפריצת הדרך של ממציא אנגלי בשם וויט וובסטר שרשם פטנט על תהליך בו ניתן לחבר סוליות גומי לנעלי ומגפי עור ועד למגוון האינסופי של היום. כל כך הרבה זנים ותתי מינים: מרופדות וניטרליות, מתקנות ומייצבות, מקסימליסטיות ומינימליות, לנשים ולגברים, לכביש ולשטח, לאימונים ולתחרויות. תהליך המיטוזה (חלוקת התאים) הזה לא נעצר ומי יודע איך תיראנה הנעליים שלנו בעוד שנים מעטות בלבד. כנ״ל לגבי עוד ציודים ועזרים. תחשבו על הזינוק הקוואנטי בתולדות השעון. משעוני הכיס הראשונים של המאה ה-16 ועד ליכולות המופלאות והמיותרות של מחשב הריצה המשוכלל שענוד למפרקו של כל אתלט מתחיל.
למענו של מקסם השווא המענג אנחנו קונים את הביגוד וההנעלה שלא בהכרח מתאימים או מחמיאים לנו | צילום: Katie Chan
נראה לי שהגיע הזמן לקפיצת המדרגה הבאה. פיתוח ציוד מיועד לא לפי אסתטיקה, מגדר או עיצוב סטראוטיפי התפור לפי מידותיו של אב הטיפוס המופלא ממזרח אפריקה, אלא ציוד שונה לרצים כבדים וקלים, מבוגרים וצעירים, מותאם למבני גוף שונים, מגבלות ויכולות. הנה כמה דוגמאות שאני מפנטז עליהן בין העליות של הר איתן לחופי תל אביב. שעון ריצה שניתן להגדיל בו את הסימנים מאד, מונגש לכבדי ראייה. טכנולוגית ביגוד מקררת מאד – מהראש ועד כפות הרגלים – המיועדת לסייע לאנשים שמנים להינצל מהיפרתרמיה בקיץ הלוהט. (גודל המעטפת של הגוף מצריך נידוף גדול, השומנים מבודדים את הגוף ואוצרים את החום בתוכו, פיזור החום לא יעיל והתוצאה – אבדן נוזלים וסכנת נפשות של ממש).
ואולי נעליים שלא נשחקות ומתעוותות כל כך מהר תחת מהלומות המשקל, הנחיתה המסורבלת על העקב. או כאלה שמסוגלות לתת מענה שונה ולא סימטרי לכל רגל בנפרד. מסתבר שדווקא רגליים סימטריות בארכן הן תופעה יותר נדירה. קראתי פעם, שליותר ממחצית האנשים יש רגליים השונות זו מזו בארכן. פוטנציאל הנזקים מאי השוויון הזה גדול יותר אצל ספורטאים ומכאן שהוא עשוי להצריך התייחסות שונה בין נעל לנעל. גם התזונה לא יכולה להישאר אוניברסלית: ג׳ל אחד לכולם. יש שוני רב במטבוליזם של הכחוש והמלא, הצעיר והמבוגר, אישה ואיש. וממילא החטיפים, הג׳לים ותוספי המזון מזמינים מחשבה יותר מגוונת, לא?! ועוד לא נכנסנו לדקויות שמחייבות רגישות כמו מה נדרש לרצה במחזור לעומת רצה ורץ שאינם. ו…זהו נגמר האימון. אבל אולי שוונג יפתחו תיבת הצעות אליה יוכלו כל אחת ואחד מכם לתרום את דעתו ועצתה. מישהו כבר ידע להפוך את זה לפרנסה טובה ולמוצר טוב למעננו.
