שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אברום בורג אדם בתוך עצמו הוא רץ

המאמן רומן פרדמן: "הטכניקה של אדווה כהן היא אחד מהסודות החשובים שלה"

ראיון חג מיוחד של אברום בורג עם המאמן של אדווה כהן, שיאנית ישראל ב-3,000 מכשולים, שמספר כיצד החל לאמן בישראל, מה התורה שלו ומה לדעתו הבעיה של האתלטים בישראל?

משהו טוב קורה לאתלטיקה הישראלית. מלמטה נוצרת תשתית אנושית תרבותית רחבה ועמוקה של המונים העוסקים בספורט כחלק מתרבות הפנאי ואימוץ אורח חיים בריא ונכון. מלמעלה מבצבצים יהלומים של איכות ספורטיבית ברמה העולמית שהשפעתם מחלחלת למטה ומשפיעה. חלקם אזרחים חדשים המעשירים את חברת המהגרים שלנו – כראוי, אחרים נולדו במקומות אחרים והפכו לספורטאים כאן ואצלנו, ואחדים תוצרת הארץ לגמרי – מלידה ועד הצלחה.

המאמן רומן פרדמן עם אדווה כהן צילום: איילת סרוסי

בנוף האינטנסיבי המיוזע, המדוגם, המאובזר, התחרותי והתזזיתי הזה, בולטת מעל כולם דמותו של רומן פרדמן. לאחרונה שמו צץ כמאמנה של אדווה כהן. אבל הוא יותר מזה. הרבה יותר מזה. הוא היה שם – בשדות האתלטיקה – הרבה לפניה וחותמו ישאר הרבה אחרי כולנו. כבר שנים אני רואה אותו באצטדיון בגבעת רם. כולנו עם מיטב ביגוד הספורט האופנתי. והוא בצד; לבוש בפשטות, כבד גוף, מגיע מזמנים ומקומות אחרים. מתבונן יותר משהוא מדבר. עוקב אחרי כל צעד ותנועה של החניכים שלו. פרחי האתלטיקה של ירושלים שהוא מטפח ביסודיות של גנן-אמן. הילדים-נערים (ונערות) קשובים לו בהערצה, ההורים המלווים מפרגנים, והתוצאות מרשימות.

מה אתה יכול לספר על עצמך?
"נולדתי ב-1949 במינסק, בהתחלה שיחקתי קצת כדורסל, אבל באתלטיקה אני נמצא מ-1963. בגיל 17 הייתי בנבחרת בלארוס. השתתפתי באליפות המדינות הסובייטיות בלנינגרד. והחזקתי בשיא הלאומי בריצת 3,000 בזמן של 9:03 ומשהו. בשלב מאד מוקדם נפגעתי בגיד האכילס והמעבר לאימון היה רק טבעי. למדתי בבתי הספר הטובים ביותר למאמני ספורט. ומאז אני על הקווים. הייתי סקאוטר בכפרים ובפריפריה של בלארוס. מאתר כישרונות צעירים, מאמן אותם את כל הדרך מהכפר ועד לאקדמיות ולנבחרות הלאומיות. הייתי חלק מצוות המאמנים של הנבחרת הלאומית ובימים ההם זכיתי לאמן ארבע שיאניות עולם בריצות קצרות ומשוכות. החניכים שלי הגיעו לצמרת הספורט הבלארוסית והסובייטית וב-1981 זכיתי אפילו לתעודת הוקרה מראש הממשלה על תרומתי הייחודית לאתלטיקה הלאומית".

"בקשר עם כל מי שאימנתי". רומן פרדמן | צילום: איילת סרוסי

שמרת איתם על קשר?
"אני בקשר עם כל מי שאימנתי בעבר וחלקם עוד משנות ה-60 המוקדמות. קשרים מקצועיים יש לי עם המון מאמנים מבלארוס. באליפות אירופה האחרונה בברלין, נפגשנו והחלפנו מידע וחוויות רבות. אני גם בקשר מצוין עם מי שהיה שר הספורט שם. ביקרתי אותו ב 2007. הוא סגר את הדלת ודיברנו שעות. הוא הזכיר לי את 'הכלל של רומן'. את העיקרון שלימדתי אותו, אף פעם לא לתת למאמנים לדבר על חניכים שהם לא שלהם. ואף פעם לא להשוות חניך אחד לחניך אחר. כל אחד הוא עולם ומלואו. אני לימדתי אותו בזמנו אתלטיקה והוא לימד אותי להיזהר, לא לפגוע בחניך אלא לטפח ולעודד אותו. ואף פעם לא לתת לו מאה אחוז מהציפיות. ״הספורטאי שלך רוצה שש חליפות אימון – תן לו חמש״. שישאר עם תחושה שיש עוד למען מה להתאמץ".

ואיך זה נגמר?
"כשהייתי צעיר ראיתי את הסבא שלי, החייט שתפר לי את כל הבגדים, שהייתי מאד קשור אליו, מתפלל ולומד תורה. אבל זה לא דיבר אליי. וכשהוא אמר לי פעם 'לא משנה מה תעשה בסוף תגיע לפלסטינה' חשבתי שהוא השתגע. עברו כמעט עשרים שנה ובסוף שנות השמונים כל מיני דברים התחברו. הבן שלי למד כבר בבית ספר יהודי, התחיל לדבר עברית ורצה לבוא ללמוד בישראל. הדודה שלי שכבר גרה כאן שלחה לי מסרים חד משמעיים שמקומי כאן, ורק כאן אוכל לגדל את ילדי. לא היה לי רע שם, לא הרגשתי שמישהו יכול לפגוע בי באיזו שהיא צורה, אבל בסוף הקולות האלה גברו. ביקשתי זמן לחשוב אבל הבן רצה יותר ויותר. התחיל לדבר עברית ואז אמא אמרה לי: אם אתה רוצה לעלות אז זה הזמן. וקח אותי איתך. וכך ב-1991 עלינו שבט שלם".

ונגמרה הקריירה?
"קצת. אבל לא. בהתחלה עבדתי בניקיון. ניקיתי כניסות לבתים. היו לי שש כניסות שהן 'שלי'. באחת הפעמים נכנס לבניין אדם עם תיק ובו שישה מחבטי טניס. מסתבר שהוא היה כבר ״ותיק״, הוא עלה שנתיים לפניי. התחלתי לשוחח אתו והוא סיפר לי על קורס מורים לחינוך גופני. 'אבל אני לא יודע עברית', התוודיתי. אז במשך תקופה הוא לימד אותי עברית ואני נרשמתי. עברתי את הקורס. כולל תנ״ך, ספרות, אזרחות וכל מה שנחוץ לתעודת הוראה. ומאז לימדתי 24 שנים במערכת החינוך הישראלית".

"הטכניקה של אדווה היא אחד מהסודות החשובים שלה". פרדמן עם כהן | צילום: איילת סרוסי

והאימון?
"כשסוגרים לי את דלת אני נכנס מהחלון. לימדתי ביום בבתי הספר ואחרי הצהרים אימנתי בכל מיני מסגרות. עכשיו אני שנתיים בפנסיה ומאמן עם כל הלב. כל הזמן באים חניכים, הכל ספונטני. ילד אחד ראה סרט ורצה לנסות. אחרת רוצה להיות בכושר, את ההוא שלח המורה בבית ספר. הילדים באים ויש אפקט מצטבר, אתלט מביא אתלט".

מה המטרות שלך כמאמן?
"המטרה הראשית והעיקרית שלי עם ילד היא – שהוא יבוא עוד פעם. שכל פעם שהוא יוצא משערי האצטדיון שייצא עם חיוך. אחד המפקחים הבכירים בבלארוס לא העביר אותי פעם שלב בבחינות הדרגה. רק כי לא ידעתי לענות לשאלה הפשוטה 'מה המאמן צריך לעשות לפני האימון?'. התזה שלו הייתה מדהימה: מאמן צריך לישון חמישים דקות לפני האימון. להתעורר עם מצב רוח מצוין. ולא להתרגז גם אם מישהו דורך לו על הרגל. תחייך. אתה שחקן על הבמה. והתלמיד צריך לצאת מחויך. עשר שנים לא הבנתי מה הוא אומר. כשהבנתי היה לי ברור איך לגעת ולהגיע לכל ילד. אף אחד לא צריך לצאת כועס מאימון. לא חשוב מה היה באימון. חשוב איך הוא יוצא מהאימון. כשהבנתי, 70 אחוז מהחניכים שלי התחילו לרוץ יותר טוב.

"המטרה שלי היא להשאיר אותם כמה שנים במקצוע. אחרי 10-8 שנים הם צריכים לעבור לתוצאות בינלאומיות. גם המאמן צריך סבלנות. וחוץ מכל אלה צריך מזל. המזל של אדווה כהן היה שבצבא היא היתה ספורטאית מצטיינת ובילתה את השירות באצטדיון. מזל שני שלאגודת אתלטי לידר ירושלים יש ספונסר שנתן לנו לצאת למחנות אימונים בחו״ל. השילוב של אתלט, מאמן, תנאים, משפחה וסביבה תומכת, הוא המינימום הנדרש כדי להגיע להישגים משמעותיים".

מה השיטה או התורה שלך?
"השיטה שלי היא קודם כל ללמד את החניכים טכניקת ריצה, כח וגמישות. בשנה הראשונה אני לא שם לב לתוצאות. קח, למשל, את אדווה כהן. היא התחילה מאוחר, בסוף כיתה ט׳. בשנה הראשונה היא ממש לא היתה המובילה בין הבנות. לא בולטת במיוחד. אבל בשנה השנייה היא כבר היתה מוכנה. פתאום התחילו התוצאות להגיע. כל תחרות שיפור שיא. אחרי השיפור השלישי הבנתי עם מי יש לי עסק והתחלתי להשקיע בה יותר ולהעמיק. לימדתי אותה טקטיקה של ריצה ומרוצים, שינוי מהירות ושליטה בקצב. הוספנו הרבה עבודה טכנית, עבודה על הטונוס של השרירים ועוד. הטכניקה של אדווה היא אחד מהסודות החשובים שלה".



הספורטאים של רומן

אז אם כבר דיברנו על אדווה, אז מי עוד אתם שואלים? העיניים של רומן נדלקות. מעטה הקשיחות נסדק והגאווה מבצבצת. הוא מתחיל לספור את השיאים, אבל אין לו מספיק אצבעות. למשל: יורי שפסאי, בצלאל מזרחי, דקלה גולדנטל, ערן סיבוני. סך הכל שישה שיאים ושמונה של אדווה. "אבל, וזה אבל מאד חשוב", הוא מציין, "כל מאמן כולל אותי, לומד ועולה עם הספורטאי שלו. אסור למאמן להשוות בין הספורטאים שלו. אסור ליישם על האחד את הלקח של האחר".

מה, לדעתך, הבעיות של האתלטים בישראל?
"זאת שאלה גדולה מדי. אתן לך כמה מחשבות. המון אימונים ותכניות אימונים נכנסים מהר מאד לשלב של 'התרגלות' של תבנית. אנשים לא מבינים שהם עושים עבודה קשה שלא מקדמת אותם. הם הגיעו לקצה גבול האימונים מבחינת נפח, אינטנסיביות וזהו. הבעיה בהתרגלות היא שאתלט שמתרגל לעומס לא זז. צריך לחפש כל הזמן חידושים כדי לקדם את הספורטאי. צריך לגוון אימונים ומאמצים כדי שהגוף לא יתרגל ולא ישקע בשגרה. ומכאן לזהירות. ריצה זה בעצם קפיצות מרגל לרגל. וכשיש קפיצה יש לך גם נחיתה. אם היא כבדה. אתה מקבל הרבה מכות – טראומות. אם הגוף והמפרקים לא יהיו מוכנים הפציעה כבר תבוא. עצה נוספת, להורים מביניכם, ילדים שמתחילים להתאמן צריכים לעבור תקופה של חיזוקים והכנה לפני ביצוע אימונים מתקדמים. אל תתנו לילדיכם לבצע אימונים של מבוגרים. לבסוף קיימת הפסיכולוגיה. לפעמים באימונים אני צועק. אבל מי שמתאמן ככה יוצא בסוף לאצטדיון בברלין מול 80 אלף צופים משולהבים כשהוא מחויך, רגוע מלא באדרנלין ושובר שיאים".

תן לי טיפ.
אתה לא אתלט מקצועי ותחרותי. אתה וכל החברים שלך רצים בשביל איכות החיים ושעות הפנאי. אם תמשיכו לרוץ כל הזמן בכל הכח, תמיד בכל המהירות הלב שלכם יתבלה. כמו בלון מנופח מדי. התקף הלב כבר בדרך. תלמד לנוח, להתאושש. וכשאתה לא מרוצה תזכור את החכמה של סבא שלי ״תעבוד קשה ותחכה לתוצאות״.

כשנפרדתי מרומן והלכתי לאצטדיון לאימון השבועי חשבתי שהספורט הקבוצתי שלנו דפוק, כי אין לנו בעצם שום סולידריות קבוצתית או חברתית, אפילו לא עם עצמנו. אבל בזכות אנשים כמוהו יש כאן המון סיכויים והזדמנויות לכל מי שמוכנים ורוצים לעבוד קשה, להשקיע, להקשיב ולהגיע להישגים אישיים.



 עדיין לא חברים של שוונג בפייסבוק? הצטרפו עכשיו קבלו את כל התכנים הכי מעניינים
הירשמו עכשיו לניוזלטר שלנו וקבלו את ריכוז הכתבות המובילות של השבוע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


2018 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות