הסיוט הכי גדול של מי שמשתתף בתחרות טריאתלון (פרט לפנצ'ר באופניים) הוא לא למצוא את הציוד שלו, על אחת כמה וכמה כשמדובר בטריאתלון ארוך למרחק כמו חצי איש ברזל. מי שמארגן תחרויות כאלו, כמו במקרה של ישראמן גארמין למשל, עושה את כל המאמצים כדי שדברים כאלו לא יקרו אבל יש מקרים של חוסר הבנה ואז השאלה הגדולה היא איך פותרים את זה בשטח?

המשימה הושלמה. ליאת אליהו | צילום: באדיבות ליאת אליהו

בישראמן גארמין האחרון זה קרה לליאת אליהו. היא התחרתה יחד עם חברה טובה שלה בשלשה שהורכבה בעצם משתיהן – כשכל אחת מבצעת שני ענפים. החברה שחתה ורצה, והיא רכבה והתכוונה לרוץ יחד עם החברה שלה מיד לאחר מכן. למרות שיכלה לסיים את חלקה ברכיבה, היה לה חשוב מאוד להמשיך ולרוץ בגלל הקשר העמוק שנוצר בינה לבין אותה חברה בזמן שליאת אליהו עצמה החליטה להילחם בהפרעת האכילה שלה.

היא הצליחה לעשות את הסוויץ' בחיים שלה, החלה לנהל אורח חיים הרבה יותר בריא, לרוץ, לרכוב ואפילו להירשם לישראמן גארמין. הכל עבד לפי התכנית עד שהיא הגיעה בתום 90 ק"מ של רכיבה לתחנה בנטפים וגילתה שלא מחכות לה שם נעלי ריצה. "חיפשתי את השקית ולא מצאתי", היא מספרת: "מה שקרה זה ששמנו את ביגוד הריצה והנעליים בשקית כחולה ב-T1 ופתאום אני רואה ב-T2 רק שקיות שחורות. לא היה לי טלפון ולא ידעתי מה לעשות, אז פניתי לאחראי במקום שמיד הרגיע אותי. הוא אמר לי שיש פתרון. פתאום מביאים לי זוג נעליים חדשות של הוקה, מסתבר שהיו שם נעליים בכל המידות למקרי חירום ואני הייתי מקרה החירום היחיד באותו יום.

"ירדה לי אבן מהלב. בסופו של דבר רצנו ביחד והריצה היתה מדהימה. באותו ערב הודיתי למאיר קנר מהוקה, שהיו נותני חסות הנעלים בתחרות ואמרתי לו שהוא הציל לי את המטרה שלשמה הגעתי לישראמן. בבוקר שלאחר מכן הגעתי לדוכן שלו כדי להחזיר את הנעליים והוא אמר לי שהן שלי ואין צורך להחזיר אותן".