משחה פוסידון: מי אמר שדרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד?

המשחה אמנם היה למרחק של 1900 מטרים בלבד, אבל אורית נוידרפר החליטה לעשות סובב ים-תיכון במקומו. סיכום אישי של משחה פוסידון
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp

המשחה אמנם היה למרחק של 1900 מטרים בלבד, אבל אורית נוידרפר החליטה לעשות סובב ים-תיכון במקומו. סיכום אישי של משחה פוסידון

מאת:אורית נוידרפר


הבוקר קריר וצח, שמיים ללא ענן. אנו מתיישבים על סיפונה של יאכטה לבנה, יוצאים לשיוט במימיו הרוגעים של הים. רוח קלילה מצמררת את הגב, שמש נעימה מלטפת, החוף נקי ויפה ממול, רק טרטורו העדין של המנוע וצווחות השחפים ממעל מפרים את השקט. שתי יאכטות נוספות מפליגות לידנו. תמונה פסטורלית עם טעם של חו"ל.

לא, אנחנו לא בחופשה בפיראוס, גם לא בסן טרופז. ממול נשקף אלינו קו החוף של הרצליה, הפנים מסביב הם פניהם המוכרות של טריאתלטים ושחיינים, כולם עם משקפי שחייה ומספרי משתתף רשומים על הזרועות. אנחנו בדרכנו לנקודת הזינוק של משחה פוסידון, כק"מ לעומק הים. לכאורה עוד משחה מני רבים, אך האווירה שונה מההתרגשות התזזיתית של טרם-תחרות, מדמה לרגע הפלגת תענוגות באיזו עיר נמל רחוקה.
 

שיט תענוגות בחופי הרצליה (צילום: קובוקובו ושחר גלס)



הפסטורליה מסתיימת, לצערנו, לאחר דקות ספורות. היאכטה הלבנה עוגנת, והשחיינים מנתרים מעל סיפונה וקופצים אל המים השקטים בקריאות חדווה. כולם מתאספים ליד המצוף המסמן את תחילתו של המסלול, ולקריאת "פוסידון" מתחילים בשחייה. המסלול, באורך 1900 מטרים, הינו מלבני, ומסומן בארבע פינותיו על ידי היאכטות של "אל הים". עלינו להקיף את מלבן היאכטות מצידו החיצוני, ומן היאכטה האחרונה לשחות אל החוף. בין היאכטות פזורים גם כמה מצופים, כדי להתוות קו ישר ביניהן. נשמע פשוט? אז זהו, שלא כל כך.

מתחילה לשחות בתנועות קלות. ברגע הראשון זה קרררר, אבל אחרי כמה דקות של שחייה מתרגלים לטמפרטורה. בהתחלה עדיין מקיפים אותי שוחים אחרים, פה ושם מגע אצבעות מטריד בכף הרגל (סליחה, לך לעשות דראפטינג על מישהו אחר – אני רגישה לדגדוגים!), מרפק בצלעות (אייי!) או הכי גרוע: בעיטה בפרצוף שמדביקה לך את המשקפת לחדרי המוח האחוריים (הלם ראשוני, בליעת מים, שיעול, קללה נמרצת, וממשיכים הלאה). הדבוקה מתפרקת עד מהרה, ואיש איש ממשיך בנתיבו לעבר המצוף הבא. חוץ ממני.

בעוד שעל פני היבשה אני מצטיינת בחוש ניווט לא רע, ואף היו ימים בהם הולכתי בבטחה קבוצות מטיילים במשעולי מדבריות והרים, ברגע כניסתי למים אני לוקה בתחושת דיסאוריינטציה ומפתחת נטייה מטרידה לשנות את כיוון השחייה באופן תכוף ובלתי רצוני בעליל. אני מזהה את המצוף הבא, אפור וגדול, ישר לפני, מרוחק ממני כמאה מטר. עשר תנועות חתירה, בדיוק לכיוון המצוף, שוב אני מוציאה את הראש ומגלה שאני שוחה בדבקות לכיוון עומק הים, בעוד שהמצוף נמצא מימיני. מסתובבת, מתקנת, חמש תנועות, מוציאה ראש, עכשיו אני בכיוון היאכטה ממנה יצאנו. וחוזר חלילה.


שחיינים שוחים במסלול "השגרתי והמשעמם" (צילום: שחר גלס)



בעייה זו כבר נדונה עם טובי מדריכי השחייה. אמרו לי שזה בגלל שאני לא נושמת לשני הצדדים. הסבירו שיד אחת שלי יותר חזקה. טענו שצד אחד של המוח שלי כבד יותר. יעצו לי לשים את השעון על יד ימין במקום על שמאל. לעשות תרגילי שיווי משקל בעיניים עצומות, ואף להטמין שן שום בבגד הים לפני הקפיצה למים. הורו לי לזהות בניינים על החוף, את כיוון השמש, כיוון הרוח, מסלולי הכוכבים. כלום לא עזר. המסלול המזגזג שלי בין המצופים הינו מן המפורסמים בכל משחה וטריאתלון. אני מועמדת לשבור שיא גינס למסלול הארוך ביותר שניתן להתוות בין שתי נקודות. מארגני המשחה שקלו להצמיד לי קיאק שילווה רק אותי, על פי דרישת חברת הביטוח, אך לא נמצא חותר שהסכים להסתכן באיחור לארוחת הערב של יום שישי. בתור פשרה ביקשו אותי להצטייד למשחה בדרכון בר תוקף מנוילן, למקרה שאגיע אל חופי מדינה אחרת.

וכך אני שוחה לי. הים שקט ונוח. ללא גלים, מזג אויר אידיאלי, ואפילו טמפרטורת המים נסבלת לחלוטין. אמנם נרשמתי למקצה 1900 מטר, אך ברור שאעשה מרחק כפול לפחות, ואף למעלה מזה, אז אין מה למהר: בתנועות קצובות וקלות אני מרגישה שאוכל להמשיך לחתור כך לפחות עוד שעה-שעתיים בלי להתעייף, ואני תוהה מה יקרה כשירד הערב. מדי פעם חוצה את מסלולי שוחה אחר, ונעלם מייד, שכן בניגוד אלי הוא שוחה במסלול השגרתי והמשעמם שמתווה קו ישר בין המצופים. לעיתים עובר לידי גם חותר קיאק מודאג, מורה במשוטו את הכיוון ואני מהנהנת בתודה, רגע לפני שאני שוחה בנמרצות לכיוון השני. לפעמים יש רגע חגיגי שבו אני מגיעה למצוף, שמחה לקראתו כאילו היה אחי האובד. המצוף מסמן בשבילי עוגן וקשר עם המציאות, מאשר כי המסלול שלי, פתלתל ומזוגזג ככל שיהיה, חופף לרגע קט את מסלול המשחה המקורי ומחזק בליבי את הביטחון שאכן אגיע לחוף לפני רדת החשכה.


תצלום הGPS גאה להציג: מסלול סובב ים-תיכון


אם תביטו בתמונת המשחה לפי ה-GPS שבשעון שלי, תוכלו לראות חלק מן המקומות בהן ביקרתי בדרך אל החוף. דייגים מכרתים חייכו אלי חיוך חסר שיניים, יורדי ים מקפריסין שרקו וגם הציעו קפה, ואף מציל מסיציליה מוכן להישבע שעברתי בטווח משקפתו באותו בוקר.
 
בעודי שקועה בסקירה מעמיקה של הים התיכון כולו עלו לפתע באוזניי קולות מרחוק – המולת קו הסיום, עם הכרוז המכריז את מספרי השחיינים שהגיעו. והנה זיהיתי באופק את חוף המטרה והשער הניצב עליו. רק ספניו של וסקו-דה-גאמה, שראו את היבשה אחרי חודשים רבים בים, יוכלו להבין את ההתרגשות שאחזה בי. מרגע שזיהיתי את קו הסיום הגברתי קצב, ולא עברה שעה קלה (למעשה עברו עשרים וחמש דקות, אבל מי סופר?) והנה אני יוצאת אל היבשה, אל המגבת והחיבוק מאיש הברזל הפרטי שלי, שכבר שבר את הראש איך אפשר להחזיר אותי במקרה שאגיע לחופי מדינה שאין לה יחסים בינלאומיים עם ישראל.

משחה פוסידון 2012 יכול להסתיים עכשיו, והמארגנים יכולים לנשום לרווחה. הגעתי אל חוף המבטחים!


אורית ואיש הברזל אחרי האיחוד המרגש (צילום: קובוקובו ושחר גלס)



18/11/2012

אורית נוידרפר – רופאה וחוקרת, אם לשני מתבגרים (מאתגר!), רעיית איש ברזל (מאתגר לא פחות),
מרתוניסטית, טריאתלטית, הרפתקנית לא קטנה וחובבת אתגרים באשר הם.





אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"זה קשה להתאמן למרתון, אבל אפילו יותר קשה לא להיות מסוגל להתאמן למרתון", ארון דגלאס טרימבל


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג