מדור השפיות הפיזית – קיסריה בדרך לישראמן סמסונג

לפני כל תחרות או אתגר פיזי חדש, מתקדם, קשה וארוך יותר מהקודם, אני כספורטאי סיבולת, ממציא הסבר או סיפור, שאני מוכר לעצמי ולסביבה. מדוע האתגר החדש שאני הולך לעשות יהיה סביר, אפשרי ובעצם אינו שונה בהרבה ממה שעשיתי עד היום והופה לאימונים
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp

לפני כל תחרות או אתגר פיזי חדש, מתקדם, קשה וארוך יותר מהקודם, אני כספורטאי סיבולת, ממציא הסבר או סיפור, שאני מוכר לעצמי ולסביבה. מדוע האתגר החדש שאני הולך לעשות יהיה סביר, אפשרי ובעצם אינו שונה בהרבה ממה שעשיתי עד היום והופה לאימונים

מאת:רן אפק


אולי בגלל זה, כאשר הסביבה הקרובה כבר התרגלה לכך שהספורטאי שלהם, שעשה טריאתלון, חצי מרתון ואת רוכב ישראל, יכול לספר להם בשוויון נפש, שבעוד כמה חודשים הוא מתכוון לטפס את האוורסט באופניים, מייד אח"כ לשחות את תעלת למנש ולקנח בהקפת אגם ויקטוריה בריצה ואם הכל מסתדר להם באותו איזור גיאוגרפי כללי, הם יאמינו לו, ייאנחו בקול רם ובייאוש תוך שהם אומרים לו: "לא נמאס לך מהשטויות האלו כבר?".

לכן, הטריאתלט מיידע את קרוביו על התחרות הבאה. אך את ההערכה, ההבנה והנחמה הוא מוצא רק בחבריו, המתאמנים והספורטאים המכורים כמוהו, שרק הם יוכלו להבין את משמעות ההנאה והסבל העצומים, שעתיד הוא לחוות באתגר הבא, שאכן הינו קפיצת מדרגה משמעותיות, כחלק מסדרת אירועי הסיבולת ההולכים, מתארכים וגדלים בחייו ובהתמכרותו.

התלבטתי, האם לעשות חצי איש ברזל או לא.
מצד אחד אני חושב שמרתון שלם או מסלולים ארוכים מטריאתלון רגיל, הם דברים המעידים על בריאות נפשית רופפת, סכנה, הקרובה לודאית, לפגיעה פיזית ארוכת טווח, מזוכיזם טהור והתמכרות מזיקה המעידה על מחלת נפש. מצד שני, זה בדיוק מה שאומרים האנשים הנורמאלים, עלינו, הטריאתלטים. חוץ מזה זה בסך הכל מרחק של חצי איש ברזל ואעשה את זה באיזי (ללא ספק, גם אני איבדתי את זה).

טוב, אז נרשמתי לחצי איש ברזל הראשון בחיי.
העורך הציע כי אכתוב כיצד אני מתכוון להתאמן לקראת התחרות הראשונה שלי במסגרת הזו ואני חשבתי, למה להתאמן באופן מיוחד? אני טריאתלט ותיק ולא מדובר בקפיצת מדרגה אמיתית. תחרות חצי איש ברזל, היא אותם האימונים הרגילים של הטריאתלט, רק מחוברים יחדיו לאירוע אחד.

אימון שחיה, ממוצע שלי, הוא לפחות 2 ק"מ ובסגנון השחייה שלי שמזכיר את ה- TI  ה- 400 מטר של התוספת בתחרות לעומת טריאתלון רגיל, היא זניחה לחלוטין. בכלל הזמן האחרון אני מתאמן בעיקר בשחיות ארוכות בים וזאת חוויה אחרת לגמרי מהבריכה.


כותב שורות אלו ראשון משמאל



אימון שבת של 90 ק"מ באופניים הוא טיפה ארוך, אבל לא נדיר.
הקושי הגדול הוא בעצם הכאב לשבת כל כך הרבה זמן על האוכף. אבל בתחרות אעשה את חלק הרכיבה באיזי ולא אסחף. דבר שקצת מעיב על הרעיון הזה הוא שמתברר שצריך לעלות 12 ק"מ של עליה למחסום נטפים ושם לרכוב ברוחות החזיתיות הרעות של הרי אילת.

לרוץ חצי מרתון כבר רצתי הרבה פעמים. כתבתי כבר בעבר,
שבריצה עד 15 ק"מ מהנה, אך מהק"מ ה- 16 כבר לא נהנים כל כך. טוב, אז ארוץ לאט ואולי יש גם יתרון בלרוץ למטה, מהרי אילת לאילת. שוב, אני מרמה את עצמי. שכן, ריצה במורד היא דרך בטוחה לכיווץ שרירים בחלק הקדמי של השוק, דבר שכואב כמה ימים ואי אפשר להימנע ממנו.

בתור אימון ראשון ופיילוט, בחרתי את טריאתלון קיסריה שהיה בשבת. אעשה אותו לאט ובסבבה, בדופק נמוך והוא יהווה מדד ראשוני. בחלק של הים אכן היה נפלא, שחיה ארוכה לאורך החוף, במקום המשולש הקלאסי, אפשרה להימנע מאפקט מכונת הכביסה הידוע סביב כל מצוף ובקרבתו. גם הים הנוח יחסית אפשר לצפות בסלעים שהיה על הקרקעית תוך כדי שחיה ואפילו הגלים שהיו בקרבת החוף לא ממש הטרידו.

באופניים היה ממש כיף, מסלול כביש החוף,
היה חלום ישן שכבר חשבתי שלעולם לא יחזור. רכיבה ישרה ללא סיבובים, הלוך ושוב על כביש ללא מהמורות וטוב. ממש פנטזיה של כל רוכב. לא פלא שנסחפתי, עליתי לדופק גבוה ורכבתי על המהלך המהיר ביותר בשיא המהירות והעליצות. חשדתי שיש רוח גבית כשראיתי כי אני מתמיד לרכוב במהירות של 40 קמ"ש ומעלה. החשד התבסס יותר כאשר רק כשלושה קילומטר לפני הסיבוב, הופיעו מולי הרוכבים החוזרים מהמקצה הקודם. בדרך חזרה כבר שרפו לי הרגלים, בעודי מתאמץ לדחוס את הדוושות כנגד הרוח הנגדית ולשמור על מהירות של מעל ל- 30 קמ"ש ועל כבודי, מול הנוער שעקפו אותי כאילו הייתי אוויר. חצוף אחד אפילו עקף אותי רוכב בישיבה זקופה ללא ידיים, כאילו הוא ברכיבת שחרור קלה.

את הריצה, עשיתי בקצב הרגיל.
חברי, שעקפתי אותו בשלב האופניים בכל התחרויות קודמות, היה עדיין הרחק לפני. שוב נדלקתי. איך אוכל לתת לו לנצח אותי ועוד הריצה היא התחום החזק שלי?  המסלול היה מעוקל, שמש וצל, חול, כורכר וכביש, צר ולחוץ. החבר מלפנים, התחרות, האדרנלין והכבוד עשו את שלהם ולאחר כ- 5 ק"מ הרגשתי שאני חייב להאט ולהוריד דופק. מה קרה להבטחותיי לעצמי על תחרות רגועה? שוב נפלתי במלכודת הידועה של עודף מוטיבציה ואדרנלין. המלכודת הזו גם מסוכנת, שכן היא הגורמת העיקרית לפציעות ומוות בתחרויות. האטתי, בחוסר רצון. לבסוף, עקפתי בכל זאת את חברי, וסיימתי גמור והרוס בשעתיים שלושים ושתיים. ממחר נתחיל להתאמן ארוך ורגוע…


רן אפקרן אפק
טריאתלט מזה 10 שנים, מאמן מוסמך ( מטעם NFPT) בספורט הסיבולת, חושב על ספורט, אוכל והנאות אחרות

קישורים: טריאתלון, איש הברזל, ישראמן, מדור השפיות הפיזית, ריצה, אופניים, שחייה



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"לא משנה כמה איטי אתה, אתה עדיין עוקף את כל אלה שעל הספה", אנונימי


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג