חלומות מתגשמים

חודשים שלמים עקבנו אחר מסע האימונים של מור שלזינגר לתחרות הישראמן. היו רגעים שאף חששנו שלא תוכל לסיים את התחרות, אך אופיה העיקש והנדיר לא הרים ידיים גם כשיד שמאל הפסיקה לגרוף את המים. שלזינגר מסכמת בדרכה את הישראמן 
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp


חודשים שלמים עקבנו אחר מסע האימונים של מור שלזינגר לתחרות הישראמן. היו רגעים שאף חששנו שלא תוכל לסיים את התחרות, אך אופיה העיקש והנדיר לא הרים ידיים גם כשיד שמאל הפסיקה לגרוף את המים. שלזינגר מסכמת בדרכה את הישראמן 

מאת:מור שלזינגר


על קו הסיום, אני מקבלת חיבוק ענק מהמשפחה היקרה שלי, ודמעות של אושר חונקות את הגרון שלי. זה הרגע שחלמתי עליו כל כך הרבה, שדמיינתי אותו בלי סוף, כל מה שחלמתי עליו התגשם, והמציאות מרגשת, נפלאה ועוצמתית יותר מכל חלום.

24 שעות קודם לכן, המצב נראה עגום למדי, והיה סיכוי ממשי שהרגע הזה לא יתממש. שבועיים לפני הגיעה פציעה. כאבים מוכרים לא משאירים מקום לספק, את הדלקת הזו אני מכירה היטב. בפעם הראשונה שהיא הגיעה, כשעוד לא הבנתי במה מדובר והמשכתי לרוץ, זה הסתיים בפציעה קשה ושיקום ארוך. אז נשבעתי לא לחזור שוב למצב הזה. בשלב הזה נפתח מחול שדים של טיפולים, התייעצויות, ומצב רוח שנע בין תקווה לייאוש. יש מי שטוענים בצוות הרפואי שמסוכן מדי להתייצב על קו הזינוק, ויש מי שמוכנים, אולי, לתת לזה צ'אנס.

ארבעה ימים לפני התחרות, ואני אחרי עוד טיפול של יובל, הפיזיותרפיסט שלי, עם טייפ חדש ואגרסיבי, מנסה לרוץ ריצה קצרה, ומגלה שזה אפשרי, הלב שוב מעיז לקוות. ממשיכים בטיפולים, יובל מכין איתי תכנית מפורטת לתחרות, עם הנחיות מדוייקות מה לעשות בכל מצב: עצמת הכאב, המיקום שלו, דפוס הכאב ועוד – כל אלו מדדים שישמשו אותי במהלך המרתון על מנת להחליט אם לפרוש או להמשיך. לפעמים, הויתור, הוא הדבר הכי קשה, וזה אחד מהמצבים האלו. אני עובדת על עצמי חזק, מכינה את עצמי מנטאלית לכך שברגע האמת, אם יגיע, אני אדע לוותר, אדע לפרוש.

שש בבוקר יום שישי, אני על קו המים, משקשקת מקור. הגלים המפתיעים בים האדום מתנפצים עלינו שוב ושוב, ואני מחכה בקוצר רוח שיתחיל כבר. רעש הגלים לא מאפשר לשמוע כלום, אפילו לא את ההזנקה, אבל כולם מתחילים לשחות, וגם אני. זהו, יצאנו לדרך.

שחייה היא הצד החלש שלי, והצפיפות בהתחלה לא עושה לי טוב. מכה פה, מכה שם, אני מאבדת ריכוז ו… הופ, נשארת לבד. ממשיכה לשחות, סיבוב ועוד סיבוב, יודעת שאני מאחור ומשתדלת לא להלחץ. "Race your own race" אני שומעת את קולו של המאמן בתוך הראש שלי וממשיכה לשחות רגוע. בסיבוב השלישי זה קורה: כתף שמאל שלי כואבת בכל גריפה. מאיפה זה הגיע? אני חושבת לעצמי ומבינה שאין מצב להמשיך ככה. אני מפסיקה לגרוף עם יד שמאל, רק עם ימין. הדגש הוא על המתיחה, על האגן, לאו דוקא מהגריפה ואני ממשיכה. למרבה הפלא גם עם יד אחת אני מתקדמת לא רע, אבל באלכסון. שוב ושוב אני מגלה שאני סוטה שמאלה. מזל שבשלב הזה אני מאתרת שחיין נוסף, שמנווט היטב, ועושה עליו דרפטינג, נעזרת בו בשביל לתקן שוב ושוב כיוון.

עוד קצת וזה נגמר…
בשטח ההחלפה אני מוצאת את סוזי דבוסקין המדהימה שסיימה את מקצה השחייה בשלשה שלה, ונשארה לחכות לי. במשך כל ההחלפה סוזי איתי, עם הנוכחות המרגיעה שלה, עם המילים המעודדות, וממש לפני שאני יוצאת לדרך לרכיבה, אני מקבלת מסוזי חיבוק ענק ומתמלא באנרגיות, והיא שולחת אותי לדרכי.


"חיבוק ענק וממלא אנרגיות מסוזי" (צילום: יוסי רובננקו)

על האופניים אני מתחילה להתאושש, שתייה, אוכל, מתכוננת לקראת העליה לנטפים. המאמן שוב בתוך הראש שלי: "Respect the distance", מזכיר לי לקחת את העליה רגוע, לשמור כוחות להמשך. השעות הראשונות של תחרות איש ברזל אמורות להרגיש קלות, כמו טיול, ואני נהנית. נהנית מהנופים הדרמתיים של הרי אילת, מתחושת הרוח בפנים. העליה טסה לי בין הרגליים בלי להתאמץ, כשאני עוקפת עוד ועוד. אני שרה לי שירים בתוך הראש, ופשוט מאושרת להיות כאן. מאושרת להגשים חלום.

120 קילומטר לרכיבה, וכבר מתחיל להיות לי יותר קשה, רוח פנים מטורפת, אבל אני לא נשברת. אוכל, שתייה, עצימות, הכל לפי התכנית. במרחקים האלו הרגליים נרדמות שוב ושוב, ומדי פעם אני משחררת רגל מהנעל, וממשיכה לסובב, עד שהרגל מתעוררת והכאב עובר. 140 קילומטר ועכשיו כבר מתחיל להיות לי קשה. מכאן ועד הסיום זה מאבק אמיתי מול הרוח. והרוח הזו לא מוותרת. אני שמחה להגיע לעליות הקטנות, לגבעות, ומרגישה שאני טסה בהן – כל גבעה כזו חוסמת לי קצת את הרוח, ואז מגיעה לירידה שאחרי, ושוב הרוח מאיימת להעיף אותי לאחור.

עולם הפוך: קל בעליות, קשה בירידות. אני נזכרת בדברים שגל תיכון אמר לי רק אתמול כשרכבנו יחד, על רגעי המשבר שמופיעים בתחרות ארוכה כל כך, ושהדרך להתמודד איתם היא פשוט – לקבל אותם. וזה מה שאני עושה: מתרכזת בלקלל את הרוח, מכירה בעובדה שקשה לי כרגע, שאני במשבר, אבל לא מוותרת.

הזמן נמתח כמו מסטיק, הקילומטרים לא זזים, אבל בסופו של דבר, גם 180 קילומטרים נגמרים, ואני מגיעה לעליה האחרונה לקראת נטפים. מראש התכוננתי לכך שהעליה הזו תהיה לי קשה בסוף, אבל עכשיו, אחרי הרוח הזו, העליה פשוט לא מזיזה לי. הלב שלי קופץ מאושר ומזמר: "זה הסוף, זה הסוף" ואני מגיעה לשטח ההחלפה.

רגע האמת הגיע, המרתון
עד עכשיו הצלחתי להתנתק לחלוטין מהמחשבה על הריצה, אבל הנה היא כאן, ואני מתמלאת חששות. מתחילה לרוץ, ושמחה לגלות שאין כאבים, אבל הבטן, אוי הבטן, שוב כואבת. הג'לים שלקחתי ברכיבה משתוללים לי בבטן ואני נאלצת לעצור בצד ולהקיא. תכנית התחרות שלי כוללת תרחישים שונים, אבל הקאה בקילומטר הראשון למרתון היא לא אחד מהם. מאיפה תהיה לי אנרגיה לריצת מרתון עכשיו? "אני מסרבת לדאוג ממה שאין לי שליטה עליו," אומרת וחוזרת לעצמי שוב ושוב על המנטרה ששירתה אותי בנאמנות בשבועות האחרונים עם הדלקת, וזה עובד, אני נרגעת. מה שיהיה יהיה.

אני משחררת את הגוף, נהנית מהירידה, נהנית מהשחרור שבריצה אחרי כל השעות על האופניים. צוות צילום מגיע ונוסע לצידי, ואחרי כל שעות הבדידות על האופניים אני נהנית מקצת חברה אנושית ומפטפטת איתם בכיף, תוך שאני עוקפת עוד ועוד אנשים, אבל נזהרת לא להגביר יותר מדי.

15 קילומטר לריצה והכאב שחששתי מפניו יותר מכל מגיע. אני בוחנת את עצמי שוב ושוב, מול כל הפרמטרים ששיננתי מראש: עצמה, שינוי, מיקום, דפוס ומבינה שבינתיים אני בסדר, אבל אם הכאב יתגבר אני בצרות. פתאום אני שומעת קול מוכר קורא בשמחה: "הנה מור". גל, הבטיח להגיע לפגוש אותי בריצה, וגם קיים. ולצידו המאמן שעובר לרוץ לצידי. אני מעדכנת אותו במצב, ואנחנו מחליטים ביחד על תכנית פעולה להמשך. "תרוצי לאט, תרוצי רגוע" הוא חוזר ואומר לי.

בציר אבוקדו יש מלא אנשים, אבל אני מתבייתת ישר על בעלי שיחיה והילדים. הם מניפים שלט ענק "אמא אשת הברזל", עם חולצות עידוד מיוחדות תוצרת בית, והלב קופץ מאושר. אני מרגישה הכי בת מזל בעולם. הילדים לא יכולים להסתיר את ההתרגשות שלהם, ואני אוספת חיבוקים מלאי אנרגיה, ויוצאת לדרך. החשיכה מתחילה לרדת, ודגנית מקא, חברה טובה, מצטרפת אלי ללוות אותי עם אופני השטח שלה. דגנית מתחננת שאני אוריד קצב, בהתאם להנחיות שנתן לה המאמן, אבל אני משגיחה על הדופק, על העצימות וממשיכה בקצב קבוע.

כאב הפציעה הולך ומתעצם, ואני מתחילה לדאוג. הגיע הזמן להפעיל את תכנית המגירה שהכנו מראש, ואני עושה נסיון אחרון: נעלמת אל מאחורי השיחים לחבוש את עצמי עם טייפ של פיזיותרפיסטים. אני מכריחה את עצמי לעבוד לאט, להתרכז, מריצה בראש את כל ההנחיות של הקוסם: סיבוב הרגל, זוית הטייפ, עוצמת המשיכה, זה חייב להצליח! חוזרת לרוץ בחשש ודאגה ומגלה שב דווקא כן הצליח! הכאב עבר, מעולה, אני שומעת את יובל בתוך הראש שלי: "זה הסימן הטוב יותר לכך שאין שבר", ואני ממשיכה לרוץ.

אני עוקפת עוד ועוד אנשים בריצה קלילה, אבל לא מתפתה להגביר קצב. "המרתון באיש ברזל מתחיל בקילומטר ה-30", אני שומעת את המאמן בתוך הראש שלי, ושומרת על עצמי. אוספת צמיד ראשון, מסתובבת, וחוזרת לצומת האבוקדו. פתאום בחושך אני קולטת מולי את אורי מהקבוצה שלי עם חיוך רחב על פניו ומצטרף אלי לריצה במחווה אנושית קטנה שמרגשת אותי עד דמעות.

בצומת אבוקדו אני נרגשת לגלות עוד ועוד חברים לקבוצה, שסיימו תחרות קשה, ובמקום לנוח ולהתאושש הגיעו לעודד, איזה אנשים מדהימים! שיחיה והילדים מקבלים אותי בקפיצות עידוד וחיוכים נרגשים ואני אוספת עוד ועוד אנרגיות. עוד צמיד, ואני מסתובבת חזרה לעוד 10 קילומטרים.

יש קסם מיוחד בריצה בחושך, הרי אדום מימיני, מוארים באור הירח המלא, ואני המאושרת באדם. אני מגשימה חלום! עוד צמיד, עוד סיבוב, ובקילומטר ה-36 אני קולטת שזו הריצה הארוכה בחיי, מעולם לא הצלחתי לרוץ מרתון לפני כן, ואני פשוט בעננים. ממלמלת לדגנית שוב ושוב: "אני לא מאמינה, אני לא מאמינה".

בצומת אבוקדו המאמן מצטרף אלי בפעם האחרונה ורץ לצידי, דגנית מעדכנת אותו במצבי כדי לחסוך לי אוויר, ואני אומרת לו ש"אני מרגישה את הרגליים." הם פורצים בצחוק גדול. לקראת הסיום אני מוצאת את תומר המדהים שלי מחכה לי. פתאום אני מתבלבלת, לא בטוחה מה הדרך. "בואי אמא, אני אראה לך" מודיע לי בסמכותיות הגבר הקטן שלי, ואנחנו רצים ביחד. את קו הסיום אנחנו חוצים יד ביד, היישר אל החיבוק המשפחתי. 

תודות:
אני רוצה להודות למשפחה הנהדרת שלי: ששלחו אותי עם ברכת הדרך להתחיל את המסע הזה, לפני שישה חודשים. שפרגנו לי גם בשבועות האחרונים כשהאימונים התארכו, שהיו איתי כל הזמן, כל יום. את החוויה הזו אני אנצור לעד בלבי, בזכותכם, בזכות העובדה שהייתם איתי, עם העידוד, עם ההתרגשות הניכרת בפנים האהובות שלכם. כמה שאני בת מזל שהתברכתי בכם, ולדגנית מקא, חברה יקרה עם נשמה ענקית שהיתה לצידי לאורך כל הדרך, ברגעים הקשים, בהתלבטויות וברגעי האושר, וגם לליאור מאמני וליובל הפיזיוטרפיסט שלי.

לבלוג של מור



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"זה קשה להתאמן למרתון, אבל אפילו יותר קשה לא להיות מסוגל להתאמן למרתון", ארון דגלאס טרימבל


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג