תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה, כך נהוג לייחל מידי שנה בחודש תשרי, החודש העברי היחיד בשנה אותו כולם מכירים, מכבדים, מתכבדים, חוגגים, ואחרי כמה ימים כל שנותר ממנו הוא תוספת משקל לא פשוטה, ותהייה –איך זה שאף אחד לא מדבר בירחים ואותיות, אבל חוגג את ראש השנה העברי כאילו הוא מתכונן למרתון טבריה שיתקיים השנה בכח' בטבת.
מאת:תמי ששון, איור מאיר מירב
• כתבות קודמות של תמי ששון – כאן
שנה טובה, חתימה טובה, מברכים על פי המסורת עד תום ימי חג הסוכות, אותו חג בו מעלים על נס את אותם ארבעת המינים, אלה אשר מגדירים בתכונותיהם את ארבעת הסוגים של בני האדם. אלה עם הטעם, אלה עם הריח, אלה בלי זה ובלי זה, אלה עם זה ועם זה.
ובשטח? בשטח נאספים יבולי הקיץ האחרונים, הכותנה נקטפה, פירות הסתיו צובעים את המסלולים בריחות וצבעים, פירות החורף מתעגלים ומתמלאים עסיס לקראת מועדם. אך אלה אינם הפירות היחידים הנראים בשטח, בשעת הריצה. לכל אימון יש את הפירות שלו, ולכל תקופת אימונים את פירותיה הבאושים. אלה שבאים כעסקת חבילה עם כל הטוב שבה.
אז מה צפוי לנו, בחודשי ההכנה למרתון? מה הם פירותיה הבאושים של התקופה הזו, בין לחות אוגוסט לממטרי דצמבר? ויותר חשוב, מה ניתן לעשות כדי להקל על תסמיניהם? במקרה, או שלא במקרה, כמו באותן משפחות בהן לכל הילדים שמות המתחילים באות מסוימת, הפירות הבאושים של הריצה שלי, מתחילים כולם באות ש'.
שלפוחיות
כל צעד בריצה מהווה מפגש לא תמיד חגיגי בין כף הרגל והנעל. חיכוכים חוזרים בין הנעל ובין כף הרגל, לא אחד ולא שניים אלא 20,000, נגיד, לא יכולים שלא להשאיר חותמם, וחותם זה ניכר בכפות הרגליים באופן מובהק, אם כי אישי: לכל רץ שלפוחיותיו המיוחדות. ההוא מטפח שלפוחיות בצידי הבוהן, ההיא מצמיחה שלפוחית בין האצבע השנייה לשלישית, ולהוא יש באופן קבוע אחת ענקית על הכרית הקדמית ברגל ימין, דווקא. כאילו רגל שמאל נשארה בבית ולא התחככה.
אז מה לעשות? מדרסים, נעליים גדולות במידה וחצי, פלסטרים במקומות המועדים לפורענות. אך מה לעשות שאלה וגם אלה לא עוזרים? מה שנותר לעשות הוא לחלוץ נעליים במהרה, ולקוות שאף אחד בעבודה לא יעיר לי ש(שוב) הגעתי עם כפכפי אצבע.
שפשפת
המושג שנלקח מהמילון הצבאי מהווה בעיה לא פשוטה כלל. אותו חיכוך של כפות הרגליים והנעליים מתקיים בעוד מקומות. בין הזרוע לגוף, גופייה וכתף, מכנס וירך, חזייה ובטן, חולצה ופטמה. כל רץ מכיר את נקודות התורפה שלו, ויודע כיצד לטפל בהן מראש.
אז מה לעשות? לכסות. וזלין, bodyglide או משחה המיועדת לישבני תינוקות. אזהרה: משחה לבנה עלולה להימרח ולהראות על הבגדים בשעת הריצה. מראה לא מלבב. כלל אצבע (איך אנחנו אוהבים אותם, אה?) הוא שלאחר שעתיים של ריצה, תמיד תופיע איזו שפשפת חדשה. כזו שלא התכוננתי אליה.
חשוב מאד לא למרוח קרם מבושם דווקא עליה, לאחר מעשה, כי במקרה זה יידרש כבאי, ולא סתם משחה.
אני מתבוננת בגאווה בכל שפשוף ושלפוחית ומתפללת: שאלה יהיו הצרות הכי גדולות שלי בתכנית אימונים זו.
שנת צהריים
זה הזמן בו השרירים מתחדשים, מתחזקים, מתאוששים, נרגעים, נחים, מודים לאלוהים שלא כל יום יש "ארוכה". אך שינה לחוד ואדרנלין לחוד. בכל פעם אני בודקת שוב: באה מנוחה ליגע ומרגוע למתאמן? אז כן, באה, ואחרי עשר דקות תמה. ואתחיל להתהפך.
אני סופרת את פעימות הלב המרעידות את גופי. הגוף שרוע במנוחה מוחלטת, ומחזור הדם מסרב להירגע. כמו טיפות של ברז דולף במקלחת, אני מנסה להתעלם מהפעימות, ולחטוף עוד כמה דקות של תנומה. יום שישי היום, רבאק, אי אפשר שוב להירדם באמצע ה"יומן".
אז מה לעשות? בעצם, מה לא לעשות? לא להתפתות לשתות קפה אחרי האימון. בטח לא אספרסו. לא ארקפה ולא נעליים. לסיים לרוץ ולרוץ. הביתה. אדרנלין וקפאין זהו שילוב משבית שנ"צ. במצב זה יש להחליף את הקפה ביין אדום, או לקרוא בעיון את העלון לצרכן המצורף לכדורי המגנזיום הניצבים ליד המיטה, למשל. הרדמות מובטחת.
אדרנלין וקפאין זהו שילוב משבית שנ"צ
שעון מעורר
מה שמתחשק לי זה לישון, שר אושיק לוי את מילותיו של מאיר אריאל, ואני באופן אישי אימצתי את המנטרה. ההתנגשות של תחביב זה ותחביב הריצה מתעצמת עם העלייה בנפח האימונים. השעון המעורר מצלצל בשעות מוקדמות של הבוקר, או בעצם מאוחרות של הלילה, ואני תוהה במה חטאתי. מאז השנים בהן "חלבתי בוקר" ברפת לא נאלצתי להתעורר כל כך מוקדם. והפעם זה מבחירה. ברור לי שכל לחיצה על כפתור הנודניק של השעון תעלה בקילומטר. ובכל זאת, עוד כמה דקות להתכרבל. אעשה פארטלקים היום, נשבעת.
אז מה לעשות?
הניסיון למדני שהקטע הקשה ביותר באימון הוא אותם חמישה מטרים בין המיטה לכיור. יאללה, קומי כבר. יש לך מרתון בכח' בטבת.
אך כל אותם פירות, באושים ככל שיהיו, שווים את אותו יום שישי, באותה שעת בוקר מוקדמת, בה שלמה ארצי הלך לטייל עם הפודל, וממש ממש חלפתי לידו, בפאתי יער בראשית.
שנה טובה, שנת בריאות, שנת צהריים.
