"בעוד מספר שעות יגיע לשיאו המסע האישי שלי, מסע שהתחיל שנה לפני כן, כאשר אני במשקל עודף של כ-50 ק"ג, עם ערכי בדיקות רפואיות המנבאות קטסטרופה, וצמד המילים "כושר גופני" מהווה עבורי ביטוי נרדף ל "מדע בדיוני"

מאת:רוני הירשפרונג

החלטתי להשתתף בתוכנית כושר. הפעילות הראשונה במסגרת תוכנית זו התבצעה בתאריך סמלי המתרחש בדיוק שנה ממועד המרוץ, וניתן לומר, שבפחות משנה השלמתי את המעבר ממצב גופני ובריאותי ירוד, לרמה של ספורטאי סבולת.

יהיה הכי מרשים לכתוב שבחזוני ובכוח הרצון שלי ראיתי כבר אז את התוכנית הגדולה מתגשמת, אולם אם אעשה זאת אחטא לאמת. בסך הכול באתי כדי להוריד מעט ממשקלי ואולי גם להתחטב. אני זוכר היטב את אותו יום ראשון בתוכנית, יצאנו להליכה מתונה של כ-2 ק"מ בפארק המוצל והמישורי. לאחר מקלחת עליתי חזרה למשרד. "רוני אתה נראה חיוור," אמרה לי אחת העובדות, אני זוכר היטב גם את תשובתי, "ריקי, אני לא רק נראה חיוור, אני גם מרגיש חיוור".

באותו יום אחה"צ, נערכה במשרדי הרמת כוסית לרגל השקת שירות חדש של החברה, וכך זכיתי בתיעוד מצולם של עצמי ביום תחילת המסע. אם היו אומרים לי באותו יום שבתוך שנה ארוץ 500 מטר ברציפות, הייתי מגחך, ואם מישהו היה מדבר איתי על חצי מרתון, הייתי ממליץ לו לפנות לעזרה נפשית וטיפול תרופתי מתאים. אבל ההשקעה הניבה פירות ומהר, המאמץ הגופני הפך למהנה, ובזכות הפעילות והתזונה הנכונה, הק"ג נשרו בזה אחרי זה.

כחודש לאחר מכן, באוגוסט 2008, נערך מרוץ הלילה של ת"א, הידוע גם בכינויו "מרוץ נייקי". חברי הטוב תמיר, ספורטאי מצטיין בפני עצמו ורץ מרתון, השתתף במרוץ הלילה. "האם יש סיכוי שאי פעם ארוץ 10 ק"מ?", שאלתי אותו. "זו בכלל לא שאלה של סיכוי," הוא השיב לי, "ברור שאתה מסוגל לכך." לא התייחסתי בכובד ראש לקביעה זו, אולם כ-8 חודשים לאחר מכן, כאשר סיימתי בתוצאה מרשימה את מרוץ ת"א ל-10 ק"מ, מצאתי את עצמי שולח לו בקבוק וויסקי.

ההליכה בפארק אם כן הופכת לדבר של מה בכך, ובאחד הימים מדריך הכושר שאל אותי מה הדופק שלי. הצצתי בשעון והוא הציע לעבור לריצה. אחרי כדקה הדופק עלה, וחזרנו שוב להליכה. הדופק נרגע מעט, עברנו פעם נוספת לדקה של ריצה והפלא ופלא – למרות העייפות המצטברת זה היה מעט יותר קל. האינטרוולים של הריצה התארכו, ומהר מאוד גיליתי שאני מסוגל לגמוע קילומטרים שלמים ברציפות.

את ההכנות לחצי המרתון תקפתי בשיטת "עשה זאת בעצמך". הורדתי תוכנית אימונים מותאמת, והתחלתי לפעול על פיה. ההתקדמות הייתה טובה אולם כחודש לפני המרוץ החלטתי להיעזר במדריך מקצועי.  יאיר, המדריך החדש, שאל אותי היכן אני רץ, וכאשר עניתי לו "בפארק" לא יכולתי שלא לשמוע את הזלזול הזועק מנימת קולו. אז קבענו להיפגש למחרת ב- 6:00 בבוקר בצומת ספרים שבגעש.  הוא הוליך אותי לשמורה המתאפיינת ב- 2 פרמטרים: חולות בוגדניים ושיפועים משמעותיים. לא אלאה אתכם בפרטים, אומר רק שאחרי שכבר חשבתי שאני יודע הכול על ריצה, הבנתי שבעצם אני לא יודע כלום.

ביומיים שקדמו לחצי המרתון בנתניה, מצאתי את עצמי מבצע פעולה שכבר לא עשיתי זמן רב: רק אוכל ונח מכל פעילות ספורטיבית. כדי לרוץ 21 ק"מ צריך לצרוך פחמימות וערב המרוץ זהו לא הזמן המתאים לפצוח בדיאטה.

יריית הפתיחה
חצינו בריצה את שער הזינוק, הפעלתי את השעון האישי שלי. השעון הראה בכל רגע נתון את המהירות, המרחק שעברתי, זמן, קצב פעימות הלב ובנוסף שומר LOG של המסלול. הרבה טכנולוגיה מעורבת במרוץ, אבל בסופו של דבר צריך פשוט להפעיל את שרירי הרגליים ולרוץ.

הניסיון כבר לימד אותי שהק"מ הראשון צריך להיות האיטי ביותר, ולמרות זאת ההתרגשות מפתה אותי לפתוח בקצב מוגבר, מעבר לתוכנית המקורית. אחרי מספר דקות פגשתי בהפתעה את העלייה הראשונה. שמרתי על המהירות. הצצה קלה בשעון, והופתעתי לגלות שקצב פעימות הלב עומד על 170 – מעל סף חומצת החלב. על כך אני עוד עתיד לשלם בהמשך. בתום כ-40 דקות ריצה, חלפה על פנינו בכיוון הנגדי השלישייה המובילה.

החום כבד מנשוא והלחות העניקה תחושה של ריצה בתוך סאונה. המאמץ נמשך במסלול, המורכב ברובו המכריע, משיפועים ארוכים, שיפועים שלא מבחינים בהם כאשר נוסעים ברכב ממוזג. לראשונה בחיי גיליתי שנתניה איננה עיר מישורית. עשרת הקילומטרים הראשונים היו קלים יחסית אולם הם שאבו ממני אנרגיה רבה. רצתי אותם בקצב גבוה מזה שבו בצעתי את מרוץ הלילה בת"א אולם בניגוד לאותו מרוץ כאן יש עליות רבות וכאן גם נותרו לי עוד 11 ק"מ לסיום. במילים אחרות כיליתי את מרבית כוחותיי לפני תום מחצית המרוץ.

החולשה בק"מ העשירי הייתה צפויה ונבעה בגלל ירידה ברמת הסוכרים. הוצאתי מכיס המכנס את הג'ל הראשון וניסיתי שלא לחשוב על הטעם האופייני לסירופ נגד שיעול. הג'ל היווה מנת פחמימות מרוכזת ולכן העניק זריקת אנרגיה לגוף, אולם העיכול בזמן מאמץ, קשה מאוד לקיבה, והדבר היה מורגש היטב בבטני. עברנו עוד 3 ק"מ ואני נתקל במשבר איום. 

התחלתי לשלם את מחיר הפתיחה המהירה, שלא תאמה את הכושר הגופני שלי. בשלב הזה מהדהדים בראשי משפטים כמו "בשביל מה אתה צריך את זה?!", "עשית למישהו משהו רע?!" מאחורי מספר רצים מתייאשים שעברו להליכה, עובדה זו העניקה חיזוק נוסף למצבי, ידעתי שאם אעצור לא אהיה לבד. בשלב הזה גיליתי, שהעיסוק בספורט משפר לא רק את הכושר הגופני הפיזיולוגי, אלא גם את הכושר הגופני המנטלי. למדתי כיצד להתמודד עם הקשיים, וכאשר הרגליים לא משתפות יותר פעולה רותמים את הכוחות הנפשיים אשר אינם נופלים בעצמתם.

בשלב זה היה ברור לי שתוצאה מרשימה לא תושג היום, אבל התמקדתי במטרה שלשמה הגעתי לכאן, לסיים בריצה רצופה מבלי להישבר באמצע. 6 ק"מ אחרונים חשבתי לעצמי, אם אעבור 1 ק"מ נוסף, יישארו 5 ק"מ ולרוץ 5 ק"מ זו ריצת חימום עבורי. לכן כל שנותר הוא לבצע את אותו קילומטר אחד מזופת. כך עברו להם הקילומטרים האחרונים, כשאני מציץ כל כמה שניות בשעון ומעסיק את מוחי בחישובים.
 
500 המטרים האחרונים הצלחתי לאסוף כוחות לספרינט מהיר יחסית. חציתי את קו הסיום באנחת רווחה, שם חיכו לי המשפחה וחברי הטוב דובי, שגם הביא את משפחתו. המפגש המרגש הזה כשלעצמו הצדיק את כל הסבל. זמן הסיום שלי עמד על 2:51, תוצאה עלובה במונחים תחרותיים, אבל מרשימה בהתייחס למקום שממנו באתי. הגעתי למסקנה שאין זו תחרות עם אחרים, אלה תחרות עם עצמי.

תמונות – רוני  הירשפרונג