אני פה בגלל אשתי – קור ינואר-פברואר

אני מושך את ההגה שמאלה ונכנס לרחבת הכורכר, בחוץ דמדומים של בוקר וכעשרים מכוניות מסודרות בשורה. האד מהאגזוז אומר שכולם עדיין ישובים בחימום ומחכים לבאות. אני מציץ במד המעלות שמעל ללוח השעונים, 22 פרנהייט - מינוס 7 צלסיוס, לא פלא שכולם מחכים בתוך האוטו...
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp

אני מושך את ההגה שמאלה ונכנס לרחבת הכורכר, בחוץ דמדומים של בוקר וכעשרים מכוניות מסודרות בשורה. האד מהאגזוז אומר שכולם עדיין ישובים בחימום ומחכים לבאות. אני מציץ במד המעלות שמעל ללוח השעונים, 22 פרנהייט – מינוס 7 צלסיוס, לא פלא שכולם מחכים בתוך האוטו…

מאת:יובל בז'רנו, צילומים: טל בז'רנו

השעה 7:15 וגל נוסף של מכוניות מגיע. עכשיו אנחנו כבר בחוץ, מעבירים דפים עם מפת השבילים אותם נרוץ היום, עטופים בשכבות, כפפות, כובעים, כל אחד והמרשם הפרטי שלו לאיך לא לקפוא לפני, להזיע תוך כדי, או לקפוא מחדש שניה אחרי. תוכנית החורף של ריצות השדה של המחוז יצאה לדרך לפני חודשיים וחצי בערך, התחלנו תשעים, נשארנו משהו כמו שישים, בשני למרץ נשתתף במרוץ החורף של שביל הסנקה, בין 30 ל -35 מייל באחד מהמקומות היותר קסומים והיותר קפואים של מרילנד, היום צפויים לנו עשרים מייל –  בערך32 קילומטר – הריצה הארוכה האחרונה לפני שנתחיל את הטייפר.


מתכוננים לריצה


בארי, המדריך הראשי של התוכנית, נותן תדריך קצר, מעדכן את
כולם בדבר שני הנחלים אותם נאלץ לחצות בדרך החוצה ובדרך חזרה, ממשיך ומספר
על הביסט, עליה בשיפוע לא אנושי שמחכה לנו באמצע הדרך, ומזהיר את כולם מפני
הקרח בו ניתקל בשעתיים הראשונות לריצה, שיהפוך לבוץ סמיך וחלקלק בשעתיים
שיסגרו את הריצה. הטקס הזה חוזר על עצמו בכל יום ראשון. 
לפני חודשיים וחצי הקשבנו בלי להבין במה דברים אמורים,
בהמשך, ואחרי שמי מאיתנו התנסה בהחלקה לא אומנותית על הקרח ו/או בהמרחות לא
רפואית בבוץ ו/או בטבילה לא מתוכננת במי קרח שלא לצורכי התאוששות שאחרי
ריצה, הנהנו בראש בהבנה, היום כולם מקשיבים באדישות. אחרי 350 מייל בשבילי
המחוז למדנו שבוץ זה בוץ וקרח זה קרח, בין אם אנחנו על שביל האפלצ׳יאן,
השביל של באנט הקטן, או שבילי ג׳ורג׳טאון הישנה.

יוצאים לדרך
בקבוצות קטנות, כל קבוצה והקצב שלה. אני בקבוצה מספר שלוש, ביחד עם סטנלי,
דייויד, לידיה, איגור ואודרי. הריצה בשבילי העפר הצרים שונה במהותה מכל דבר
אחר בו התנסיתי עד היום. השביל מכריח אותך לרוץ בטור, להשאיר מספר מטרים
בינך לבין זה שלפניך כדי שתוכל לראות לאן אתה רץ ולא להימרח על הרצפה כי
נכנסת באבן, נתקלת בשורש או ירדת לבור בשביל. כשרצים בטור, השיחות בשביל
נערכות מבלי שהדוברים מביטים האחד בשני, אתה יכול להעביר חצי שעה של דאחקות
עם מישהו שחשבת שהוא דייויד, רק כדי לגלות שזה בעצם סטיב.

אודרי קופאת מקור

מי לעזאזל המציא את הגלגל?
כשרצים בשביל עפר ברוחב מטר בין עצים וסלעים יש חשיבות מכרעת לתפקיד מוביל השיירה. המוביל בשביל עובד קשה עבור כולם, הוא זה שבוחר את התוואי, הטור נוטה ללכת מימין לעץ או משמאל לשלולית בדיוק באותו אופן בו עושה זאת המוביל, המוביל גם לוקח אחריות על הימינה, שמאלה או ישר באין סוף הסתעפויות קטנות שעל רשת השבילים, ובימים של שלג, המוביל מהדק את השלג הרך עבור אילו שבאים אחריו. הנוהל הוא שבריצות הקצרות (פלוס מינוס שעה), מישהו לוקח אחריות ומוביל את הריצה. בריצות הארוכות (שעתיים וצפונה), מתחלפים בהובלה ובנטל.
אני מתחיל את הריצה של היום כמוביל. המסלול קשה כמו אבן, קרח ושלוליות קפואות בכל מקום והחריצים הקפואים של אופני השטח שעברו בבוץ של אתמול גורמים לי לדלג מצד לצד ולקלל את מי שהמציא את הגלגל. יחד עם זאת, את העובדה שאני סוגר ריצות של 32 קילומטר משהו כמו 4 חודשים אחרי ניתוח הגב השלישי שלי אני חייב לשבילים. השבילים המשופעים והמאוד לא אחידים מאלצים אותי לרוץ לאט יותר, משטח הריצה כמעט תמיד רך יותר (בהשוואה לכביש או למדרכה), והצורך לדלג ולשנות זווית לעיתים קרובות מונע ממני מלהתקבע בפוזה אחת שמפעילה לחץ על איזור אחד של הגב.

חזרה לשביל, קילומטר 8 ואנחנו מגיעים לנחל הראשון, רצועת
מים רדודה ברוחב של כ-15 מטרים. אני עוצר ובוחן את האופציות. אפשרות אחת
היא לדלג בין הסלעים הגדולים שבולטים מעל לפני המים ולהסתכן בהחלקה ובטבילה
מלאה במים הקפואים.
אפשרות שניה היא לחצות בהליכה דרך המים.

שביל הגישה לטריי


אני מחליט
ללכת על אפשרות מספר שתיים, לא רוצה להסתכן בלרוץ 25 קילומטר רטוב לגמרי
בטמפרטורה של מינוס 7.
אני מתחיל לחצות, המים קפואים בצורה בלתי נסבלת ומכסים לי את הקרסוליים. אני מתעלם מהקור ומשתדל להגיע לגדה הנגדית הכי מהר שאני יכול, יוצא מהמים ומביט לאחור. החבר'ה שלי עדיין על הגדה ממול, מנסים להחליט בעצמם אם לנסות לדלג או ללכת ״בדרך הישראלית״… ההחלטה נופלת וכולם צועדים אל תוך הנחל וחוצים. אני מסתובב ומתחיל לרוץ באיטיות, מחכה לדבוקה שתגיע אלי, כשאני שומע רעש מוזר של חיכוך באזור הנעליים. אני מביט למטה ולא מאמין למה שאני רואה, הנעליים הרטובות שלי מכוסות שכבה דקה של קרח שקפא בשניה בא יצאתי מהנחל.

סטנלי הנצחי
קילומטר 12 וסטנלי לוקח על עצמו את ההובלה. סטנלי הוא תופעת טבע. בחור בן חמישים פלוס, נמוך ושמנמן, עם שפם לבן ומעט שערות. הבחור רץ עם מכנסי טרייניג, חולצה ארוכה ונעלי ריצה פשוטות, מחזיק ביד בקבוק שתיה, ונראה כמו אנטי תזה לרץ למרחקים ארוכים. אבל אם יש משהו שלמדתי בחודשיים וחצי האחרונים זה שרצי השבילים הם זן אחר. סטנלי רץ על השבילים כבר 20 שנה. הבחור נכנס לריצה בקצב מסויים ועשרה, עשרים או שלושים קילומטר אחרי תמצאו אותו בדיוק באותה פוזה ובאותו קצב. אני רץ אחריו כבר כמה חודשים, הוא מפוזר על כל השביל, הידיים שלו כמעט ישרות לצידי הגוף, הבקבוק הנצחי מתנדנד ביד שמאל ומעט השיער לבן שעוד נשאר לו עומד בקצה הפדחת כמו כרבולת. אבל כל זה לא מפריע לו להשתתף בתחרויות אולטרה של 50 ו-100 מייל ולהשאיר אבק (או בוץ) לקלי רגליים ושופעי שיער שלבושים ונעולים על פי צו השעה ומצויידים במיטב הטכנולוגיה.
ככלל, עולם רצי האולטרה מורכב מערב רב של טיפוסים. דייויד הוא עורך דין שמתמחה באיכות הסביבה (או כמו שהוא מגדיר את זה ״אני בא לרוץ בבית של הקליינטים שלי…״), אודרי היא מורה בבית ספר יסודי ששרדה מאבק קשה בסרטן השד, איגור מתכנת מחשבים ולידיה פנסיונרית עם מאות מיילים על שבילי המחוז.

זה סטנלי


המכנה המשותף היחיד לכולם הוא העובדה שהם מוכנים לרוץ על שבילים משובשים בקור מקפיא ביום ראשון בשבע בבוקר.


קילומטר 25 ולידיה עוברת לראש הטור. לידיה היא הקול השפוי
בקבוצת הקצב שלנו, כשרצים מהר מידי היא תאט אותנו וכשרצים לאט היא תדרבן.
היא מזכירה לנו שלטפס שיפוע של 25 מעלות בריצה זה בזבוז אנרגיה מטופש
ושעדיף ללכת ולעומת זאת, שאין מה לבזבז זמן בתחנות אחרי שסיימנו לשתות
ולאכול בננה ושאף אחד לא יסיים את המסלול במקומנו.
אנחנו ממשיכים לרוץ, מטפסים עלייה ופתאום הטור נעמד, ״תראו״
אומרת לידיה, ״הנה למה קמנו היום בבוקר…״. אני מתבונן למטה דרך העצים
הערומים, האגם הקטן שבעמק מתחתנו קפוא ומבריק במליון צבעים וקבוצה של כ-15
איילות חוצה את העמק השקט. אני לא בדיוק הטיפוס הסנטימנטלי אבל אני מחסיר
נשימה או שתיים, בשביל זה באמת היה שווה לקום.

ממשיכים במסלול, עוד מעט נסיים וכמו שבארי הבטיח, הקרח הפך
לבוץ חלקלק ודביק במיוחד. העסק הזה כמו מסטיק, מזכיר לי את רמת הגולן בחורף
ומרגיש כמו שני בלוקים שהדביקו לי לנעליים. בין לבין בילינו ארבע שעות על
המסלול ואני מתחיל להרגיש את הכבדות ברגליים והעייפות בשאר חלקי הגוף. אני
חושב על מה אם הייתי צריך להריץ עכשיו עוד 10 מייל ולא יכול להחליט אם כן
או לא, כנראה שנצטרך לחכות עד ל 2 במרץ כדי לגלות.

המשך יבוא,
טל ויובל

21.2.2013


טל ויובל בז'רנו – מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא 
רוקוויל,  מרילנד, ארצות הברית.



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"לא משנה כמה איטי אתה, אתה עדיין עוקף את כל אלה שעל הספה", אנונימי


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג