ביום רביעי שעבר הלכה לעולמה האמא של רוכבי האופניים
בישראל, ציפי בזנר ז"ל. אייבי גילת כותב על מי שהייתה אחראית יחד עם בעלה
דן בזנר על אירועי אופניים עממיים ותחרותיים ביניהם טור דה ישראל ורוכב
ישראל

מאת:אייבי גילת

ביום רביעי האחרון הייתי עם קבוצה של ילדים שאני מאמן על שבילי יער קדימה. לפתע צלצל הנייד. על הקו היה חברי יובל גולן. "שמעת את החדשות?" שמעתי אותו מתנשף מאחורי הפומית כאילו משא כבד מונח על שכמו. "אל תגיד לי שעוד רוכב נהרג?" השבתי ספונטנית. "ציפי בזנר נפטרה הלילה".
"מה?" שמעתי את עצמי מזדעק. איך יכול להיות? רק לפני חודש עוד שוחחנו ברוכב ישראל. דמותה ניצבה לנגד עייני בחניה ליד קליה ביום הראשון: יסודית, דואגת שכל פרט יתקתק הכי טוב והכי מושלם, דואגת לכל רוכב כאילו היה הבן הפרטי שלה, אימא כבר אמרנו. הייתה לנו בעיה בהקפצה לאכסניה בעין גדי. היא לא נחה ולא שקטה עד שהעניין סודר. אני נזכר שביום השני כאשר הגענו לשיזפון באתי אליה ואמרתי לה עד כמה שנהניתי ב"רוכב ישראל 2010". "ששש…" הייתה התגובה של ציפי, "לא מדברים עד אילת". שלא יהיה חלילה עין הרע.

אחרי המסע התקשרתי כדי לשלם על חולצה נוספת שלקחתי. "אייבי אתה כאילו בורח לאן שהו?" היא נתנה לי את ההרגשה שסומכים עלי ומאמינים. אז איך באים ומנחמים את האנשים הללו שעולמם חרב עליהם בשנייה? בטלפון, כששוחחתי עם דן הוא יותר ניסה לעודד אותי. לא יכולתי להגיע ללוויה בשל התחייבויות שלא ניתן היה להזיז אותן שמתי אפוא פעמי לבית משפחת בזנר שבהרצליה.

בשכונה ממוצעת, בית עם חצר, ארץ ישראל הישנה במיטבה, שם ביתם של הבזנרים. ישבנו על המרפסת עם יעל הבת, אמיליו רויטמן מהאיגוד, ויוסי בתרפוקר כאשר דן מספר כהרגלו סיפורים שורשיים על ההווי הצבאי וסיפורי מסע. ניסינו להפיג את המתח, והעברנו את הזמן בדיבורים.

"איך הייתה ציפי?" שאלתי. הרי בעצם לא הכרתי אותה. דן שלף בגאווה כתבה שהכין אותה כתב של "חדשות השרון" ומספר על כך שממש לפני רוכב ישראל האחרון הכינו עליו ועל ציפי כתבה שהפכה בדיעבד לכתבת פרידה וכיום היא מנוילנת ונמצאת על השולחן. לפי מה שסופר, ציפי הייתה אישה בעלת כושר לוגיסטי ויכולת ארגון ברמות הגבוהות ביותר. יחד עם דן שותפה לחיים הם יצרו ארגון שיכול היה להתמודד עם המורכבות והבעייתיות בלארגן קרקס נודד כזה של מסע אופניים בארץ הקודש.

ציפי הייתה בנאדם של עשייה ממש כמו דן בזנר. היא סלדה מפרסום ומזרקורי התקשורת. לדידה העשייה הייתה לב ליבו של העניין ובכל בעיה ועניין עוד מילדותה היו הכול פונים אליה היות וידעו שלציפי יש את היכולת לעזור לכל אחד. "אז איך זה קרה?" מסתבר שציפי חשה לא טוב ביומיים שקדמו לאירוע אבל בני המשפחה חששו שמדובר בשפעת. בלילה האחרון לחייה נדדה שנתה של ציפי ודן הלך לישון וכשקם בבוקר הוא ראה את ציפי שוכבת חסרת רוח חיים.
ישבתי עם דן על המרפסת ושוחחנו ארוכות. ניכר שסערת הנפש בה הוא מצוי נמצאת באיזה שהוא רובד עמוק. האיש הוא אדם של עשייה ולא של דיבורים או הוצאת רגשות. "הדבר שהכי מפריע לי כעת הוא שאצטרך לעשות את הכול לבד. סמכתי מאוד על ציפי," אמר לי דן.

בספטמבר הקרוב הם היו אמורים לחגוג 40 שנות נישואין. קשה מאוד למצוא פרטנרית לחיים שהיא גם שותפה לעסקים שאפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות. "אינני יודע איך הולכים מכאן?" אמר לי דן בכאב. ובאמת לאן הולכים אחרי שהחיים של מי שלוותה אותו דרך כל כך ארוכה.

מכל פינה בבית ניכר הפשטות והצניעות. כל מי שחשב שהבזנרים גוזרים קופון על חשבון המשתתפים בתחרויות טעה ובגדול. בחוץ חנה הטרנו הישן של דן. הכלבה בת ה-10 הסתובבה בין המבקרים שלא פסקו להיכנס, גם היא מבינה שקרה משהו איום ונורא.

לציפי ולדן בזנר שיבדל לחיים ארוכים היה חזון. הם רצו להביא לישראל כמה שיותר תיירים שירכבו כאן על אופניים. את מה שעשתה ציפי בזנר ז"ל בשנים האחרונות אי אפשר יהיה לקחת ממנה. "רוכב ישראל", "הטור של ישראל" ועשרות מפעלים המוניים אחרים הציבו את הרף גבוה מאוד בנוף הארגון המקומי של אירועי ספורט עממיים ותחרותיים הקשורים בענף האופניים. הצעתי לדן שאת רוכב ישראל הבא העשירי במספר הם יקדישו לזכרה של ציפי ז"ל. אבל כרגע הכאב על לכתה בטרם עת הוא גדול, גדול מדי.

כרוכב אופניים אני יכול לומר שמותה הפתאומי של ציפי בזנר מותיר אחריו חלל גדול לא רק אצל משפחת בזנר אלא אצל כל משפחת ענף האופניים בישראל. היא הייתה אישה צנועה, מעשית, תכליתית ובעיקר בעלת כישורים ארגוניים ומנהליים יוצאים מהכלל. יש אומרים שאין אדם שאין לו תחליף אבל אימא יש רק אחת וציפי בזנר הייתה במובנים רבים האימא של כל רוכב ורוכבת ב'רוכב ישראל' ובכל אירוע שבו נטלה חלק. יהי זכרה ברוך ולמשפחת בזנר אני מאחל שלא תדעו יותר צער.

תמונה / מתוך אתר צימוק